Biografia del Melekh Mashiach/Bereshit
Zohar, Vol. I
[modifica | modifica sorgente]
|
Per approfondire su Wikipedia, vedi le voci Zohar, Bereshit e Bereshit (parashah). |
Bereshit
[modifica | modifica sorgente]Capitolo 1
[modifica | modifica sorgente]Con l'inizio della manifestazione della volontà del Re, cioè quando il Re desiderò emanare e creare il mondo, una dura scintilla fece un'incisione sulla luce superna. Questa dura scintilla, che emanava dalla più nascosta di tutte le cose nascoste dal segreto della Luce Infinita, prese una forma informe. La scintilla fu quindi inserita al centro di un cerchio che non era né bianco né nero né rosso né verde, né di alcun colore. Quando iniziò le sue misurazioni, creò colori che brillavano nello spazio vuoto e nell'incisione. Dall'interno della scintilla – Questa dura scintilla – zampillò una fontana, da cui le ombre in basso ricevettero i loro colori.
Dalla più nascosta di tutte le cose nascoste, dal segreto della Luce Senza Fine, emanarono due volti: uno si spaccò e l'altro non si spaccò. La sua atmosfera era sconosciuta finché colpi violenti non spaccarono Atik, e un punto superno nascosto brillò. Oltre questo punto, nulla è conoscibile e, per questo, è chiamato con il nome di Principio, che significa il primo dei detti.
Capitolo 2
[modifica | modifica sorgente]"E coloro che sono saggi brilleranno come lo splendore del firmamento, e coloro che avranno indotto molti alla giustizia risplenderanno come le stelle per sempre" (Daniele 12:3). "E coloro che sono saggi" allude alle anime dei giusti, "lo splendore del firmamento" all'illuminazione delle tre Sefirot superiori, che vengono rivelate quando combinate con l'attributo della misericordia. L'atmosfera dello splendore che è più nascosto di tutte le cose nascoste si è fusa con questo punto e vi ha brillato. Quindi questo Principio che è Arich Anpin si è espanso in una testa e un corpo, e ha creato una camera per il suo onore e la sua gloria. Lì, all'interno della camera, Arich Anpin ha piantato un seme sacro per far nascere anime per il beneficio del mondo. Questo è il segreto di, "Quindi il seme sacro è il suo ceppo immobile".
La luminosità che ha seminato per il suo onore è simile al seme viola del baco da seta, perché il baco si racchiude nella sua stessa seta. E da quel seme, prepara per sé una camera per la sua gloria e per il beneficio di tutti. Con questo Principio, l'Uno ignoto nascosto creò la camera, e questa camera è chiamata con il nome di "Elohim". Questo è il segreto delle parole: "In principio Elohim creò".
Questa camera è la luminosità da cui sono stati creati tutti i dieci detti, secondo il significato segreto dell'espansione del punto da quella luminosità nascosta. Pertanto, se la parola "creò" si applica ad essa, non c'è da stupirsi che sia scritto, "E Elohim creò l'uomo a sua immagine"
La luminosità, che è Arich Anpin, è il segreto del Principio, perché il suo nome è il primo di tutti. Il Santo Nome Eheyeh è inciso sui lati di Arich Anpin. Il nome Elohim è inciso sulla corona. E questo è il segreto di Asher, che è una camera nascosta, ed è l'inizio della rivelazione del segreto del Principio. La parola Asher è composta dalle stesse lettere di Rosh (it. ‘testa’) ma in ordine inverso, poiché la lettera Resh che è la prima lettera di Rosh è l'ultima lettera di Asher. Ciò dimostra che è il Rosh che è uscito da resheet (it. ‘principio’), che è Arich Anpin. Pertanto, è emerso dall'aspetto della testa ed è stato formato come un corpo senza testa.
[Dopo il] punto... Dopo che il [punto] e la camera furono stabiliti come uno, Beresheet che è Arich Anpin include un inizio elevato alla luce di Chochmah. Più tardi, l'aspetto della camera cambiò e fu chiamata una casa e il punto superno fu chiamato la testa. Furono inclusi l'uno nell'altro attraverso il segreto del Principio, perché la combinazione delle parole Bayit e Rosh forma il termine Beresheet. Questo fu così finché Bayit e Rosh furono come uno, finché non ci fu alcun modo di abitazione nella casa; finché Chochmah non fu rivestita di Chassadim, che rivela i quattro colori della casa. Ma fu seminata allo scopo di abitazione e, una volta che fu abitata, fu chiamata con il nome ‘Elohim’ nascosto e celato.
La luminosità era celata e nascosta finché i figli non vi entrarono per generare e la casa rimase espansa per contenere ciò che era stato stabilito attraverso il seme sacro. Finché non aveva concepito, l'espansione della casa per renderla abitabile non si era verificata, né era ancora chiamata con il nome ‘Elohim’. Piuttosto, entrambi sono ancora parte di Beresheet ("In principio"). Pertanto, tutto è considerato come se fosse incluso in Arich Anpin; cioè, il Principio. Dopo che divenne noto con il nome ‘Elohim’, diede alla luce le generazioni che provenivano dal seme seminato al suo interno. Egli chiede: Che cos'è quel seme e risponde: Il seme sono le lettere incise, che sono il segreto della Torah, riferendosi a Zeir Anpin, che emana da quel punto che è Arich Anpin.
Quel punto superno, che è Arich Anpin, ha seminato dentro la camera che è Yisrael-Saba e Tevunah il segreto delle tre vocali: Cholam, Shuruk e Chirik. Così sono combinati in un unico segreto, una Voce che emerge dall'unione delle tre vocali. Quando la voce uscì, la sua controparte femminile venne con essa. Lei incluse tutte le lettere come è scritto: "il cielo"; cioè, la voce e il suo principio Femminile. Questa voce, che è il segreto del cielo, è l'ultimo nome di Eheyeh, che è la luminosità che contiene tutte le lettere e i colori in questo modo.
Finora, questo è il segreto di "Adonai nostro Dio, Adonai". Questi tre gradi corrispondono al segreto superno nel versetto: "In principio Elohim creò" E così il termine "in principio" è un segreto antico, vale a dire Chochmah che è chiamato Principio. Il termine "creò" allude a un segreto nascosto, da cui tutto il resto si espande. Il significato segreto di Elohim è sostenere tutto ciò che esiste sotto. Il termine "il cielo" allude all'unione del maschio e della femmina, ed è proibito separarli, ma piuttosto si dovrebbe unirli, perché sono il segreto della voce e dell'espressione Yud Hei Vav Hei – Adonai, che sono uniti in uno.
Quindi, Aleph-Tav (E"T) include tutte le lettere dall'inizio alla fine. In seguito, la lettera Hei fu aggiunta a E"T, così tutte le lettere sarebbero state unite con Hei. Questo formò la parola "tu" (Aleph-Tav-Hei). Quindi, il verso recita: "E tu le preservi tutte". E"T è il segreto di Adonai ed è così chiamato. Il cielo è Yud-Hei Vav-Hei, che è superiore al nome Adonai, perché Zeir Anpin, chiamato "i cieli" e anche chiamato "voce", è il segreto del nome di Yud-Hei Vav-Hei. E il suo principio femminile, chiamato ‘E"T’ e ‘discorso’, è il segreto del nome Adonai.
La parola Ve'et (‘e il’) allude alla costituzione dei Principi Maschile e Femminile. Ve'et è il segreto di Vav-Yud-Hei-Vav-Hei, ed entrambi sono come uno. La terra è il nome Elohim, equivalente al superno, che è adatto a generare frutti e prole. Questo nome è incluso in tre luoghi e definito in molti modi. Fino ad ora, è il segreto del più segreto dei misteri, che è stato inciso, costruito e stabilito in modo celato secondo il significato nascosto di un singolo versetto. (Inoltre...)
Beresheet è formato dai segmenti BaraSheet (ne creò sei), perché da un'estremità all'altra del cielo ci sono sei rami che si estendono dal segreto del sublime con l'espansione di Bara (creato). Bara si è espanso dall'interno del primo punto, che è Arich Anpin. E qui, su questo primo punto, è stato inciso il segreto del nome con le 42 lettere.
Capitolo 3
[modifica | modifica sorgente]"E coloro che sono saggi brilleranno", come i segni di cantillazione che le lettere e le vocali seguono. Si muovono come soldati che seguono il loro re. Le lettere sono il corpo e le vocali sono l'aspetto del loro spirito, e tutte seguono le loro intonazioni e raggiungono la loro esistenza. Quando la melodia dei segni di cantillazione viaggia, le lettere e le vocali marciano al suo passo. Quando la melodia si ferma, si fermano anche loro.
Le parole "E coloro che sono saggi brilleranno" alludono alle lettere e alle vocali che brillano, e "la luminosità" allude alla melodia dei segni di cantillazione. "Il firmamento" allude all'espansione della melodia, vale a dire a tutte quelle intonazioni che scorrono e si espandono insieme al fluire della melodia. "E coloro che convertono molti alla rettitudine" allude alla musica dei segni di cantillazione che mettono in pausa il viaggio e consentono di udire chiaramente il significato delle parole. Le parole "brilleranno" alludono alle lettere e alle vocali che brillano come una sola lungo i viaggi attraverso sentieri nascosti. Tutto si espande da questo. "E coloro che sono saggi (‘maskilim’) brilleranno come la luminosità del firmamento" sui pilastri e sulle basi di quel palanchino. "E coloro che sono saggi" sono essi stessi i pilastri e le basi superni, che osservano intelligentemente per conferire a quel palanchino e alle sue basi tutto ciò che è necessario per sostenerlo. I pilastri sono Chesed, Gvurah e Tiferet; le basi sono Netzach, Hod e Yesod. Questo segreto è nascosto, come dici: "Beato colui che considera (‘maskil’) il povero"; maskil è Zeir Anpin e il povero è il suo principio Femminile. Ed Egli riceve la luminosità per amore del povero che ne ha bisogno. Le sei estremità superne di Zeir Anpin brilleranno, perché se non brilleranno o non illumineranno, non saranno in grado di studiare il palanchino e determinare ciò che è necessario per il suo restauro. Se non fosse per la necessità di stabilire quel palanchino, non avrebbero ricevuto nulla di quella luce di luminosità.
E brillano "come lo splendore del firmamento"... che riposa su coloro che sono saggi, di cui è scritto: "E sopra le teste delle creature viventi c'era la somiglianza di un firmamento, come il colore del ghiaccio terribile...". Questa è la luminosità del firmamento, che splende sull'intero Zeir Anpin, che è chiamato la Torah. La luminosità splende sulle teste di quella creatura vivente che è chiamata il palanchino. Queste teste, che sono i pilastri e le basi di Zeir Anpin, che sono saggi brillano costantemente e guardano quel firmamento per ricevere la luce che emana da lì. Questa è anche la luce di Zeir Anpin nella sua interezza, che è Chiamata Torah. Splende per sempre e non si ferma mai.
Capitolo 4
[modifica | modifica sorgente]"E la terra era senza forma e vuota..." Il termine "era" è esatto in quanto implica lo stato precedente della terra, durante il quale la neve era mescolata all'acqua. L'atto della neve che si formava all'interno dell'acqua diede origine a una sostanza fetida. E in seguito, un potente fuoco la colpì e al suo interno si formarono dei rifiuti. Quindi concepì e divenne senza forma. Il luogo in cui all'inizio c'era solo sporcizia, è diventato ora un nido di rifiuti che è descritto come senza forma. Attraversò quattro fasi fino a diventare Tohu: (1) la luce si trasformò in acqua; (2) l'acqua si trasformò in neve; (3) la neve si trasformò in rifiuti con l'inflizione del fuoco; e (4) i rifiuti, nel tempo, divennero sufficientemente distinguibili da essere chiamati senza forma. Le parole "e vuota" si riferiscono alla materia raffinata che emerse dai rifiuti e fu messa lì. L'oscurità è il segreto del potente fuoco e questa oscurità aleggia sopra l'informe, su quei rifiuti, ed è strutturata da essi. In altre parole, l'oscurità non significa solo l'assenza di luce, cioè il vuoto, ma piuttosto l'aspetto che produce il vuoto, come un fuoco forte che brucia e consuma tutto ciò che tocca e lascia il vuoto al suo posto. Il motivo per cui è chiamata oscurità e non fuoco è che la forza bruciante non proviene dal fuoco stesso, ma dai rifiuti, che sono senza forma, su cui aleggia e da cui riceve.
"E il vento (anche: ‘spirito’) da Elohim" (Ibid.) allude allo spirito di santità che procedeva dall'Elohim vivente e "si muoveva sulla superficie delle acque" (Ibid.). Ciò significa che dopo che questo vento soffiò, un sottile strato di rifiuti fu raffinato, proprio come la sporcizia che vola via e lontano.
In questo modo, fu raffinato, coperto e purificato più e più volte finché la sozzura fu lasciata senza alcuna sporcizia. Quando questa informe fu raffinata e purificata, "un vento forte e impetuoso squarciò i monti e spezzò le rocce" (1 Re 19:11). Quindi emerse come il vento che vide Elia. Il vuoto fu raffinato e purificato e da esso provenne rumore, come è scritto: "E dopo il vento un terremoto (anche: ‘rumore’)" (Ibid.). Quando l'oscurità fu raffinata, il fuoco fu quindi incluso nel suo segreto, come è scritto: "E dopo il terremoto un fuoco" (Ibid. 12). Il vento fu raffinato e una "voce calma e sommessa" fu inclusa in esso.
L'informe non ha né colore né forma e non è affatto incluso nel segreto della forma. Sebbene possa sembrare avere una forma, quando lo guardiamo da vicino perde ogni forma. Ogni cosa ha un indumento da indossare, tranne l'informe...
Il vuoto ha già un'immagine e una forma, le pietre immerse nell'incisione dell'informe. Quando le pietre emergono dall'incisione in cui erano immerse, attraggono beneficio a questo mondo sotto forma di un indumento. Attraggono bontà verso il mondo, cioè luce diretta, e forzano la luce di ritorno verso l'alto, così che la luce diretta sia rivestita. Questo è noto come modellare.
Queste pietre sono cave e viscose perché sono sospese nell'aria. A volte, sono sospese nell'aria perché si sollevano e escono fuori da lì, dall'interno dell'incisione dell'informe. Altre volte, come nei giorni nuvolosi, si nascondono e sollevano acqua dall'abisso per riempire l'informe. Questo è quando c'è gioia e follia, perché l'informe si è espanso in tutto il mondo.
L'oscurità è un fuoco nero che è forte nel colore, perché nessun altro colore può cambiare il nero. È anche un fuoco rosso che è forte nel suo aspetto, poiché il rosso è il colore più evidente. È un fuoco verde, che è solido nella forma, poiché tutte le forme raggiungono la perfezione tramite il colore verde. Ed è un fuoco bianco, che è la base di tutti gli altri colori. L'oscurità è forte, perché contiene tutti i tipi di fuoco e attacca l'informe. L'oscurità è un fuoco che consiste di quattro colori, e di solito non è un fuoco oscuro tranne quando attacca l'informe. Questo è il segreto del versetto: "i suoi occhi erano offuscati, così che non poteva vedere, chiamò Esaù..." (Genesi 27:1). Il volto del male è l'oscurità, quindi Isacco, che era gentile con il male, con Esaù, fu quindi chiamato ‘oscurità’, poiché si riposò su di essa in modo che potesse attaccarla...
Il vento menzionato nel versetto: "E un vento da Elohim", è una voce che si posa sul vuoto e lo guida in tutto ciò di cui ha bisogno. Questo è il segreto dei versetti: "La voce di Hashem è sulle acque" (Salmi 29:3) e "E un vento da Elohim aleggiava sulla superficie delle acque". Le pietre sono immerse in profondità nell'abisso da cui sgorgano le acque. Ecco perché sono chiamate "la superficie delle acque". Il vento guidava e rafforzava i volti, chiamati la superficie dell'abisso, ognuno secondo le sue esigenze.
Il nome Shadai dimora nell'informe, il nome Tzva'ot dimora nel vuoto e il nome Elohim dimora nell'oscurità. Il nome Yud Hei Vav Hei dimora nel vento.
"E un vento forte e impetuoso squarciò le montagne... ma Hashem non era nel vento..." (1 Re 19:11). Il nome Yud Hei Vav Hei non era nel vento perché questo vento forte deriva dall'informe, su cui poggia il nome Shadai. Quindi si legge, "ma Hashem non era nel vento". E spiega che il terremoto proveniva dal Vuoto, come continua il versetto: "E dopo il vento un terremoto; ma Hashem non era nel terremoto", perché solo il nome Tzva'ot poggia su di esso nel segreto del Vuoto. Pertanto, è chiamato Vuoto.
Per quanto riguarda il fuoco che esce dall'oscurità, la Scrittura dice: "E dopo il terremoto un fuoco; ma Hashem non era nel fuoco" (Ibid. 12), perché il nome Elohim vi si appoggia dall'aspetto dell'oscurità. "E dopo il fuoco una voce calma e sommessa", che deriva dall'aspetto di un vento da Elohim, su cui si appoggia il nome Yud Hei Vav Hei. Il versetto dice: "E quando Elia lo udì... e uscì, e si fermò all'ingresso della caverna. Ed ecco, una voce gli venne incontro e disse: ‘Che fai qui, Elia?’" (Ibid. 13). Non lasciò la caverna ai primi tre aspetti, solo quando udì una voce calma e sommessa, perché il nome Yud Hei Vav Hei era lì. E sapeva che Yud Hei Vav Hei gli stava parlando. Il nome Yud Hei Vav Hei ha quattro segmenti, vale a dire quattro lettere, che indicano le parti del corpo umano e alcuni membri, vale a dire gli arti che sono quattro e possono diventare dodici. Ecco il segreto del nome che consiste di dodici lettere, che fu dato a Elia mentre era all'interno della caverna. Questo allude ai tre nomi di Yud Hei Vav Hei. Ognuno consiste di quattro lettere, che sommate danno dodici. E questo nome, con le sue dodici lettere, appare nel corpo umano. La prima appare nella testa: Chochmah, Binah e Da'at; la seconda nel corpo dalla cima all'ombelico: Chesed, Gvurah e Tiferet; la terza dall'ombelico in giù: Netzach, Hod e Yesod. Ogni parte del corpo è divisa in altre quattro parti, che sommano danno dodici.
Capitolo 5
[modifica | modifica sorgente](Genesi 1:3) "E Elohim disse: ‘Sia la luce’; e la luce fu". Da qui, da questo detto, possiamo iniziare ad apprendere i segreti di come il mondo è stato creato nei dettagli, perché finora, la Creazione è stata discussa solo in generale, nel versetto "In principio Elohim creò..." (Ibid. 1) Dopo questo, la descrizione torna al generale, poi al particolare, e poi di nuovo al generale.
Finora, tutto era sospeso nell'aria che era stata conferita dal segreto della Luce Infinita. Non appena la forza si espanse all'interno della camera superna, che è il segreto di Elohim, la parola "detto" viene applicata ad essa, come è scritto: "Ed Elohim disse". Prima di allora, la parola "detto" non è scritta, perché "detto" significa che è in dettaglio. Sebbene la parola "In principio" sia anche un detto, che completa il numero dei detti nella Creazione a dieci, "Ed Elohim disse" non è scritto in essa, poiché è descritto in modo generale. L'uso della parola "detto" significa una descrizione dettagliata. Pertanto, il versetto "Ed Elohim disse: ‘Sia la luce’" è il primo dei dettagli della Creazione del mondo.
Le parole: "E... disse" dovrebbero essere studiate e messe in discussione. Il termine "E... disse (ebr. וַיֹּאמֶר)" è composto dalle lettere ebraiche di Mi (it. ‘chi’) e Or (it. ‘luce’), che è un'indagine. "E... disse" allude a una forza sollevata, e il sollevamento avviene in silenzio. Una luce è tratta dal segreto della Luce Infinita; dall'inizio del pensiero. "E Elohim disse" significa che ora la camera diede alla luce un seme sacro, di cui era incinta, in segreto. E colui che nacque, vale a dire i principi Maschile e Femminile, fu udito all'esterno. Chiunque diede alla luce lui, i principi Maschile e Femminile, lo fece in segreto e non fu affatto udito. Questo si riferisce al dare alla luce il Mochin dei principi Maschile e Femminile mentre era ancora in Binah. Ma non appena emerse da lì, da Binah, un suono fu udito all'esterno.
"Sia (ebr. יְהִי) luce", significa che tutto ciò che viene fuori ed emana nel mondo procede secondo il segreto delle parole: "Sia la luce". יְהִי allude al segreto di Aba e Ima, che sono Yud-Hei di יְהִי (Yud-Hei-Yud). La lettera Yud allude ad Aba e Hei a Ima. In seguito, le lettere Yud-Hei tornano al primo punto aggiungendo un altro punto, vale a dire Yud, proprio come il primo poiché è scritto: יְהִי (Yud-Hei-Yud) per istituire un inizio per un'espansione di qualcos'altro.
I termini "luce" e "Sia la luce", non si riferiscono al rinnovamento della luce, ma piuttosto al ritorno della luce che Aba e Ima avevano già. L'espansione di questa luce che appare nel versetto: "Sia la luce (ebr. אוֹר, Aleph-Vav -Resh)" è un segreto molto nascosto, perché è stata l'espansione a dividersi secondo il segreto dell'occultamento dell'aria superna e nascosta (ebr. אֲוִיר). La parola אֲוִיר è composta dalle lettere Aleph-Vav -Yud-Resh ed è Arich Anpin. È stata divisa in modo tale che non vi sia nulla di realmente rinnovato nel nome Yud Hei Vav Hei. Piuttosto, la perfezione che era lì prima della divisione è ora rivelata. Prima si è divisa e ha prodotto un punto nascosto dall'interno del suo stesso mistero. Ha rivelato il punto Yud. Come risultato di questa rimozione dello Yud da Avir, ciò che resta della parola originale אֲוִיר è Or, che deriva dal segreto dell'aria nascosta.
Quando il primo punto, che è Yud, procedette da Arich Anpin, la sua luce brillò su di esso secondo il senso di "raggiungere ma non raggiungere". Una volta che il punto si espanse, la luce fu rivelata, e questo è il segreto dell'Or (luce) che è rimasto da Avir (aria). Questo si riferisce alla luce che è esistita all'inizio in Binah, quando era nella testa di Arich Anpin. Poi scomparve quando uscì dalla testa. Ora è tornata ad essa e rimane lì. La luce se n'è andata; è scomparsa ed è ora nascosta. E un punto rimane in Binah, dove la luce di Chochmah raggiunge sempre in modo nascosto. Il "raggiungere ma non raggiungere" brilla nel modo del primo punto che è emerso da esso. Di conseguenza, sono tutti collegati tra loro e si illuminano a vicenda.
Quando ascende alla testa di Arich Anpin, tutti si sollevano e si aggrappano ad essa. Allora è come se "raggiungesse". È custodita nel luogo della Luce Infinita, che è Arich Anpin, e tutto diventa uno. Il punto che era nella luce, e l'ha trasformata in aria, ora è completamente luce. Si è espansa, e da questa espansione ha illuminato le sette lettere dell'alfabeto, che non erano ancora solide ma erano ancora umide. Più tardi è venuta fuori l'oscurità e sono venute fuori altre sette lettere dell'alfabeto. Il firmamento è quindi venuto fuori e ha fermato la disputa tra le due parti. In esso sono uscite altre otto lettere, che hanno totalizzato 22. Sette lettere dal lato destro e sette lettere dal lato sinistro sono saltate sul firmamento e sono state tutte incise su di esso, dove sono rimaste umide. Mentre il firmamento si congelava, così facevano le lettere. Sono state incise e hanno assunto le loro forme previste. E lì è stata incisa la Torah, riferendosi a Zeir Anpin che è chiamata la Torah, per risplendere verso l'esterno sugli esseri inferiori.
La frase: "Sia la luce" allude al nome grande El, secondo il segreto di colui che esce dall'aria primordiale. Quindi, è scritto: "Sia (ebr. yehi)", implicando la Sefirah di Chesed di Zeir Anpin chiamata ‘grande El’. La frase: "E ci fu (ebr. וַיְהִי)" si riferisce al segreto dell'oscurità che è chiamata ‘Elohim’. Ed è chiamata ‘luce’ dopo che la sinistra è stata combinata con la destra perché il nome Elohim si estende dal segreto del nome El, che è Chesed. Pertanto, il nome Elohim è anche l'aspetto di Chesed. E la destra era inclusa nella sinistra, e la sinistra nella destra.
Il versetto: "Ed Elohim vide che la luce era buona" (Genesi 1:4) implica il pilastro centrale di Zeir Anpin, che è la Sefirah di Tiferet in esso. La frase: "Che la luce era buona" detta su Tiferet significa che splendeva su e giù in tutte le direzioni, vale a dire a tutte le Sefirot: Netzach, Hod, Yesod e Malchut. Tiferet di Zeir Anpin è il segreto del nome Yud Hei Vav Hei, che include tutte le direzioni, destra e sinistra, davanti e dietro, su e giù. Le parole, "Ed Elohim separò la luce" significano che egli prevenne la disputa tra destra e sinistra, così che tutto possa essere perfetto.
"E Elohim chiamò...", ecc. (Genesi 1:5). Egli chiede: Qual è il significato di "E Elohim chiamò la luce giorno"? Egli risponde: Ciò significa che la chiamò e la invitò a far emergere da dentro quella luce perfetta che sta nel mezzo, riferendosi a Tiferet, una luce. E questa luce è il fondamento del mondo, su cui sono eretti tutti i mondi e da dove nascono tutte le anime. Da questa luce perfezionata emerge il pilastro centrale, il fondamento della vita dei mondi – questo è il giorno dal lato destro. Le parole: "E chiamò l'oscurità notte" significano che Egli la chiamò e la invitò, facendo emergere una femmina dall'interno del lato sinistro, il segreto delle tenebre. Questo principio femminile è il segreto della luna che governa la notte. Per questo motivo, è chiamata notte. E questo è il segreto del nome "Adonai" e del nome "il Signore di tutta la terra" (Giosuè 3:11). La destra entra in quel pilastro perfezionato al centro, dove è inclusa con il segreto della sinistra; vale a dire, Chesed di Zeir Anpin, che include anche la Sua Gvurah ed entra nella Sua Colonna Centrale, che è Tiferet.
Quindi Zeir Anpin si eleva fino al punto primordiale, che è Arich Anpin, e prende e possiede lì, in Arich Anpin, Mochin, che sono una cosa basata sul segreto delle tre vocali Cholam, Shuruk e Chirik che sono chiamate seme sacro. Poiché nessun seme può essere seminato per lo scopo del Mochin se non secondo questo segreto. Tutto, riferendosi all'illuminazione delle tre vocali, era unito nel pilastro centrale, che è Tiferet, ed emanava il fondamento (Yesod) del mondo. Per questo motivo, Yesod è chiamato tutto, perché si aggrappa a tutto, vale a dire l'illuminazione di tutte e tre le Colonne mediante la luce della passione. In altre parole, a causa del desiderio della Sinistra per la luce della Destra, Yesod riconcilia la Sinistra con la Destra e le unisce. E poiché la Colonna Centrale le acquisisce, quella Colonna le ottiene entrambe e le conferisce entrambe a Yesod.
La sinistra è incendiata dalla forza della potenza, e odora. Odorava attraverso i gradi, e dal bagliore di questo fuoco emana il principio Femminile chiamato luna. Questo ardore è considerato oscurità, perché si estende dalle tenebre. E questi due lati, la destra e la sinistra, producono questi due gradi, uno maschile e uno femminile, perché Yesod, che è maschile, emanava dal governo della Destra di Zeir Anpin.
Il principio Femminile emana dalla Colonna Sinistra di Zeir Anpin. Yesod si aggrappa al pilastro centrale e riceve la luce aggiuntiva che era in esso. Questo si riferisce alla luce di Chochmah, che è una luce aggiuntiva per Zeir Anpin. Il pilastro centrale, Zeir Anpin, è interamente completo da Chochmah e da Chassadim, a causa della pace che ha portato a tutti i lati. Quindi, ha ricevuto luce aggiuntiva Mochin dall'alto, vale a dire da Arich Anpin che è Chochmah, e da tutti i lati, vale a dire da destra e da sinistra. Dalla sua Colonna Centrale, ha raggiunto Chassadim e Gvurot, e la gioia di tutti i mondi è in Esso. Questo è il segreto dell'illuminazione di Chochmah che elimina tutte le Klipot. E da questa aggiunta di allegria, il fondamento (Yesod) del mondo è emerso ed è chiamato un'aggiunta. Da qui, Yesod, tutti i poteri inferiori, gli spiriti e le anime sante dei giusti, escono secondo il segreto dei nomi sacri Yud Hei Vav Hei-Tzva'ot che significa che Egli è un segno che appare in tutte le sue schiere. È anche chiamato El l'Elohim degli spiriti, da cui emanano tutti gli spiriti e le anime dei giusti.
La notte, Signora di tutta la Terra, è il principio Femminile. Emana dal lato sinistro, da quell'oscurità. Poiché l'intero desiderio di quell'oscurità era di essere inclusa nella Colonna Destra e ricevere luce, il suo potere fu indebolito. Quando la notte cominciò ad espandersi da sinistra prima che la sua struttura fosse completata, l'oscurità, vale a dire la Colonna Sinistra, entrò e si fuse con la Colonna Destra, e la Destra si aggrappò ad essa. La notte fu quindi lasciata mancante alla sua fine, perché la sua fonte, che è la Colonna Sinistra, scomparve nella Colonna Destra e non la aiutò a raggiungere il completamento.
Quindi ora mancano due cose al principio Femminile: (1) l'aspetto della notte, che significa oscurità invece di luce, e (2) la sua struttura non è stata completata dalla sinistra. Proprio come l'oscurità, che è la sinistra, desidera essere inclusa nella luce della Colonna di Destra, così il principio Femminile, che è la notte, desidera essere incluso nel giorno. L'oscurità, che è la Colonna di Sinistra, ha ridotto la sua luce perché non aveva ancora completato la struttura del principio Femminile. Per questo motivo, ha prodotto il grado del femminile con una struttura incompleta e senza luce, vale a dire con i due difetti sopra menzionati. Pertanto, il principio Femminile ha richiesto due riforme: (1) per portare la sua luce e liberarla dalla sua oscurità e (2) per completare la sua struttura. L'oscurità, la Colonna di Sinistra, non può illuminare a meno che non si fonda con la luce della destra. E lo stesso vale per la notte, che è costruita nella sinistra e ne emerge. Non mostra alcuna luce a meno che non si fonda con il giorno, Yesod. Il difetto della struttura della notte non è completato fino al Musaf (preghiera aggiuntiva), che è la luce aggiuntiva che Yesod ha ricevuto dalla Colonna Centrale, vale a dire, l'eccessiva illuminazione di Chochmah in Zeir Anpin. E questa luce aggiuntiva completa la struttura del principio Femminile. Quindi ciò che è stato aggiunto in un luogo è diminuito in un altro. Ciò significa che quello che è stato aggiunto alla Sefirah di Yesod di Zeir Anpin dalla Colonna Centrale, la Colonna Sinistra di Zeir Anpin, ha causato una diminuzione e una mancanza nel principio Femminile. Ma Yesod riempie questa mancanza con la sua luce aggiuntiva.
Il Musaf, che è Yesod di Zeir Anpin, contiene il segreto del punto superno, che è Arich Anpin, e il segreto del pilastro centrale, che è Tiferet di Zeir Anpin che riconcilia tutti i lati. Per questo motivo, due lettere sono state aggiunte a Yesod, che sono Vav e Yud, nella frase: "E Elohim chiamò (ebr. vayikra) la luce giorno" (Genesi 1:5), in cui la lettera Vav allude alla luce di Chassadim che riceveva dalla Colonna Centrale e la Yud alla luce di Chochmah che riceveva da Arich Anpin. Nell'emanazione sul principio Femminile, che è notte, queste due lettere mancavano. Quindi di lei è scritto קָרָא, senza Vav e Yud. Del Giorno, che è Yesod, è scritto וַיִּקְרָא. Egli sottrasse, nel principio Femminile, le lettere Vav e Yud da vayikra, e così è scritto di lei soltanto "egli chiamò (kara) notte". Qui giace il segreto del nome con le 72 lettere che sono iscritte nella corona superna – riferendosi al segreto delle lettere Vav e Yud.
Capitolo 6
[modifica | modifica sorgente]|
|
Per approfondire su Wikipedia, vedi le voci Mosè, Aronne, Korach (parashah) e Core (Bibbia). |
"Ed Elohim disse: ‘Sia un firmamento in mezzo alle acque’" (Genesi 1:6). Questa frase allude a una riforma dettagliata della separazione delle acque superiori da quelle inferiori secondo il segreto della sinistra. Qui, si è verificata la disputa secondo il segreto della sinistra. Fino a questo punto, riferendosi al primo giorno, si fa riferimento alla destra. Ma il secondo giorno, si fa riferimento al segreto del governo della sinistra. Per questo motivo, il secondo giorno scoppiò una grande disputa tra le due parti. La sinistra voleva annullare completamente il potere di governo della destra, mentre la destra voleva annullare completamente il potere di governo della sinistra. La destra, che è il segreto di Chesed e del primo giorno, è la perfezione di tutto. Per questo motivo, tutto è stato scritto nella destra il primo giorno. Ciò significa che tutti i sette giorni, che sono le sette Sefirot, sono emersi in essa e sono accennati in essa, perché ogni perfezione dipende dal lato destro. Quando il governo della sinistra fu risvegliato, la sua disputa con la destra iniziò e il fuoco dell'ira in quella disputa divenne feroce. Da questa disputa, fu creata Geenna. Così Geenna fu destata, e creata dalla sinistra, e si unì a essa, il che significa che chiunque voglia rafforzare la sinistra cadrà nella Geenna, che ha origine da essa.
Nella sua saggezza, Mosè esaminò questo e apprese l'opera della Creazione. Nell'opera della Creazione, ci fu una disputa tra la sinistra e la destra. E in quella disputa, che la sinistra provocò, fu creata Geenna che si tenne alla sinistra. Il pilastro centrale, che è Tiferet, entrò tra loro il terzo giorno, ponendo fine alla disputa e portando le due parti a un accordo. Così Geenna si allontanò dalla sinistra e discese sotto. La sinistra si unì alla destra e ci fu pace ovunque.
Una disputa simile si verificò tra Korah e Aronne, la sinistra contro la destra. Mosè studiò la Creazione e disse: "Io sono uno in grado di eliminare la disputa tra destra e sinistra". Mosè fece del suo meglio per riconciliarli, ma la sinistra non voleva essere riconciliata. Così Korah divenne più forte e sconfisse Aronne.
Mosè disse, certamente, a causa della potenza del disaccordo della sinistra, Geenna dovrebbe aggrapparsi ad essa, proprio come era nelle opere della Creazione. Korah non desiderava essere attaccato in alto, vale a dire alla struttura della santità, e unirsi alla destra, come la sinistra in alto. Quindi certamente, scenderà in basso, giù in Geenna, a causa della ferocia della sua ira. Come accadde nelle opere della Creazione, Geenna uscì e si attaccò alla sinistra. Mosè sapeva che con la forza dell'ira di Korah, Korah sarebbe sceso a Geenna e vi si sarebbe attaccato.
Per questo motivo, Korah non voleva che Mosè risolvesse questa disputa, poiché non era per amore del cielo (con intenzioni pure). Non aveva alcun rispetto per la gloria celeste, che è la Shechinah, e si rifiutò di riconoscere l'opera della Creazione. Ciò significa che negò l'insediamento della Colonna Centrale nell'opera della Creazione. Voleva che solo la sinistra governasse. Non appena Mosè si rese conto che stava negando l'opera della Creazione e che stava venendo respinto per santità, "Mosè si adirò molto" (Numeri 16:15).
"E Mosè si adirò molto", perché Korah e la sua compagnia rifiutarono di riconoscerlo e non gli permisero di risolvere la disputa. È scritto "molto", perché negarono il riconoscimento dell'opera della Creazione. Quindi Korah negò. Korah negò tutto ciò che era sopra in Zeir Anpin e sotto nelle anime, come è scritto: "Quando si ribellarono contro Hashem" (Numeri 26:9) che è il segreto di Zeir Anpin, perché il danno che fece raggiunse sia sopra a Zeir Anpin che sotto a Mosè. Pertanto, Korah si attaccò a ciò che meritava; raggiunse Geenna, come è scritto, "Scesero vivi nello Sheol" (Numeri 16:33).
Un'altra disputa fu risolta come sopra. Una disputa che sorse e non discese e che si basava sulla decenza fu quella tra Shammai e Hillel. Shammai era l'aspetto della sinistra in alto, mentre Hillel era l'aspetto della destra superna. E il Santo, benedetto sia Lui, intervenne tra loro e li approvò. Ciò significa che le differenze e le discussioni tra Shammai e Hillel li raggiunsero dalla Colonna Centrale in alto, che è il segreto del Santo, benedetto Egli sia. Questa fu una disputa per amore (nome) del cielo, e i cieli, Zeir Anpin, riconciliarono questa disputa per stabilire entrambi. Per questo motivo, le loro illuminazioni continuano a esistere. Questa disputa è come l'opera della Creazione. È simile a ciò che la Colonna Centrale realizzò per amore di stabilire l'opera della Creazione. Ma Korah negò l'istituzione dell'opera della Creazione e la disputa fu verso i cieli, vale a dire Zeir Anpin, cioè la Colonna riconciliatrice. E voleva negare i principi della Torah, che è Zeir Anpin. Di sicuro questa disputa e negazione fu il risultato degli sforzi di Geenna, e il suo potere di Giudizio si attaccò a Korah e lui a esso. Così, cadde in Geenna.
Questo segreto appare nel Libro di Adamo. Quando l'oscurità fu risvegliata per prendere il controllo, emerse in tutta la sua potenza e creò Geenna al suo interno, e Geenna si unì a essa in quella disputa. Quando l'ira e la potenza delle Gevurot furono calmate, la disputa fu risvegliata in un modo diverso, come una disputa d'amore.
C'erano due tipi di dispute: una all'inizio e una alla fine. Questo è il cammino dei giusti, che è duro all'inizio, perché è pieno di sofferenza, ma finisce in pace. Korah, essendo la sinistra, era l'inizio della disputa tra la destra e la sinistra, che era piena di ira e ferocia. Ognuno voleva diminuire l'illuminazione del suo vicino. Da questo, emerse Geenna e Korah si unì a Geenna. Shammai era anche l'aspetto della sinistra, ma alla fine della disputa tra la destra e la sinistra, quando l'ira fu dimenticata e la disputa dell'amore fu messa in moto in modo da ricevere l'approvazione dai cieli, che è la Colonna che risolve la disputa.
Questo è il segreto del versetto: "Sia un firmamento in mezzo alle acque, e lo separi..." (Genesi 1:6). Questa è la prima disputa, suscitata dall'ira e dalla forza, in cui ognuno voleva superare e annullare il suo vicino. Il Santo, benedetto Egli sia, desiderava annullare la disputa e Geenna fu suscitata finché l'ira e l'aggressività non si raffreddarono. Poi è scritto: "E Elohim fece il firmamento e lo separò..." (Ibid. 7). Questa divisione è la disputa, portata con amore e amicizia, che sostiene il mondo. Secondo questo segreto, (vale a dire attraverso la disputa dell'amore) viene portata la disputa tra Shammai e Hillel, vale a dire la divisione di "E Elohim fece il firmamento" alla fine della disputa. D'altra parte, la disputa di Korah era una disputa di ira che è la divisione di "Sia un firmamento in mezzo alle acque" all'inizio della disputa. Così la disputa di Shammai e Hillel fu per amore del cielo, in cui la Torah Orale, che è il segreto del principio Femminile, entrò con amore nella Torah Scritta, che è Zeir Anpin e chiamata cielo. Ed erano in perfetta unione.
La divisione si applica certamente solo alla sinistra, come è scritto in relazione al secondo giorno: "E che separi" (Ibid. 6) Mentre di Korah, è scritto: "È forse poca cosa per voi, che l'Elohim di Yisrael vi abbia separati" (Numeri 16:9). È anche scritto: "In quel tempo Hashem separò la tribù di Levi" (Deuteronomio 10:8). Quindi, sicuramente la separazione appare solo nel secondo giorno al posto della sinistra.
Potresti chiedere: se la divisione avviene sicuramente il secondo giorno, perché allora la separazione è menzionata riguardo a Levi, che è il terzo figlio di Giacobbe? Avrebbe dovuto essere associata a Simone, che è il secondo figlio di Giacobbe. La risposta è che sebbene Levi sia il terzo figlio, secondo la mente di Giacobbe è il secondo, perché Ruben non è considerato il primo figlio di Lea, poiché in quel tempo Giacobbe pensava che ella fosse Rachele. Quindi la separazione è per sempre nel secondo, perché dopo che la divisione è avvenuta nel secondo, tutto procede senza intoppi lungo il percorso rettilineo in modo perfetto, come dovrebbe essere. Questo perché con la separazione, le luci si rivestono a vicenda e sono completate l'una dall'altra.
L'Havdalah (preghiera di separazione) che viene eseguita alla fine dello Shabbat ha lo scopo di separare quelle potenze che sono dominanti durante i giorni della settimana dalla santità che è dominante durante lo Shabbat. Con la fine dello Shabbat, appare un aspetto di Geenna. È il malocchio che desidera governare il mondo, proprio come recita Yisrael, "Oh rendi stabile l'opera delle nostre mani" (Salmi 90:17). Emerge da quel grado dell'Altro Lato, che è chiamato la sinistra, e desidera mescolarsi con il seme di Yisrael prendendo il controllo della santa alleanza e avendo il potere di punire Yisrael.
Mentre Yisrael compie un'azione, un precetto, usando il mirto e il vino e recitando l'Havdalah, l'Altro Lato si allontana da loro. Quel lato si abbassa ed entra nel suo posto nello Sheol, nel luogo dove si trovano Korah e la sua compagnia, come sta scritto: "Essi, e tutto ciò che apparteneva a loro, scesero vivi nello Sheol" (Numeri 16:33). Quindi Korah e la sua compagnia non scesero nella Geenna finché Yisrael non si separò da loro, come è scritto: "Separatevi da questa congregazione" (Ibid. 21). Anche qui, l'Altro Lato non va nella Geenna alla fine dello Shabbat prima che Yisrael compia l'Havdalah.
Quindi la separazione (ebr. הַבְדָּלָה) avviene sempre il secondo giorno, che è la Colonna di Sinistra. Questo si riferisce a quanto è già stato spiegato, che anche l'Havdalah alla fine dello Shabbat ha lo scopo di separare l'Altro Lato che si estende dalla Colonna di Sinistra. Fu all'inizio della disputa, che fu suscitata dall'aggressività e dall'ira della sinistra prima che si calmasse e si placasse, che fu creata la Geenna. Quindi furono creati tutti questi angeli che denunciano davanti al Santo, benedetto sia Lui, il loro Signore, in alto, il segreto della Colonna Centrale. Non sono d'accordo con la sua riconciliazione e deviano verso sinistra. Pertanto, il fuoco li brucia e vengono consumati. E gli altri angeli, tutti coloro che sono annullati e non hanno alcun sostegno, vengono bruciati nel fuoco. Tutti questi sono venuti dal potere del fuoco della disputa all'inizio, il secondo giorno. Allo stesso modo, Korah cadde nella Geenna e bruciò, proprio come quegli angeli che bruciarono nel fuoco di Nahar Dinur (it. ‘Fiume di Fuoco’). E tutto segue la stessa maniera, estendendosi dall'inizio di questa disputa con il fuoco dell'ira.
"Sia un firmamento" ci dice che si è verificata un'espansione tra i due. Le acque inferiori si sono espanse e sono state separate dalle acque superiori, e le acque superiori si sono espanse e sono state separate dalle acque inferiori dal firmamento. Le lettere El (Aleph-Lamed) nel nome Elohim (Aleph-Lamed-Hei-Yud-Mem) dal firmamento in su sono della parte destra. In altre parole, El allude sempre al nome di Chesed, che è il lato destro. Il nome grande El si è espanso dall'interno delle acque ed è separato da esse. Ciò significa che a causa del firmamento, il nome grande El si è diffuso verso l'alto e si è separato dalle altre acque, vale a dire le tre lettere Hei-Yud-Mem. Questo per completare il nome El e includere le acque superiori e inferiori l'una dentro l'altra attraverso quell'espansione. E il nome El di Elohim si è espanso, lasciando solo le tre lettere Hei-Yud-Mem. Hei-Yud-Mem si espansero poi sotto il firmamento e divennero le acque inferiori, Yud-Mem-Hei. Questa è l'espansione nella seconda, cioè, Hei- Yud-Mem in Yud-Mem-Hei. Le acque superiori sono Hei-Yud -Mem, come scritto, "Così è questo grande e ampio mare (ebr. hayam, Hei-Yud-Mem)" (Tehilim 104:25). Quindi, Hei Yud Mem sono le acque superiori. Se le lettere Hei-Yud-Mem sono in ordine inverso, cioè Yud-Mem-Hei, questo indica che sono acque inferiori. Una volta che le lettere Yud-Mem-Hei furono ripristinate, salirono e si sollevarono sopra il firmamento e si unirono al nome Grande El e tornarono alla combinazione del grande mare (ebr. hayam), che era Hei-Yud-Mem. Quindi tutti, El e Hei-Yud-Mem furono uniti come uno, risultando in un unico nome Elohim. E questo nome Elohim arrivò in molti luoghi.
Le acque superiori sono maschili; le acque inferiori sono femminili. All'inizio, prima che fossero saldamente stabilite, erano mescolate, ma in seguito furono separate per distinguere le acque superiori da quelle inferiori. E per differenziarle, una è chiamata Elohim, che è Binah, e l'altra è chiamata Adonai, che è Malchut. Una è l'Hei superiore del nome Yud Hei Vav Hei, che è Binah, e l'altra è l'Hei inferiore del nome Yud Hei Vav Hei, che è Malchut. È poi scritto su di loro: "Ed Elohim fece il firmamento" (Genesi 1:7). Questa espansione assunse il nome Elohim, perché il versetto: "Ed Elohim fece" indica che l'espansione di Hei-Yud-Mem tornò indietro a El e si fuse nel nome Elohim e nelle acque superiori. Perché il nome Elohim è le acque superiori e il nome Adonai, il principio Femminile di Zeir Anpin, è le acque femminili. Tuttavia, poiché le acque maschili, o le lettere Hei-Yud-Mem, erano completate solo dalle acque femminili {vale a dire, il principio Femminile di Zeir Anpin}, il nome Elohim si espanse ovunque, {incluse le acque femminili.}
Sebbene il secondo giorno le acque superiori e inferiori fossero divise, la disputa tra la destra e la sinistra, {che sono le lettere Aleph-Lamed e Hei-Yud-Mem}, non cessò fino al terzo giorno, {che è Tiferet}. Il terzo giorno risolse la disputa tra la destra e la sinistra, poiché le due Colonne Aleph-Lamed e Hei-Yud-Mem si rivestirono a vicenda, ed entrambe furono stabilite correttamente nei loro luoghi. A causa di questa disputa, anche se il mondo esiste su di esso, non è scritto: "era buono" circa il secondo giorno, perché il lavoro non era ancora completato in quel giorno. Quindi le acque superiori e inferiori furono mescolate insieme come una, e non ci fu prole nel mondo finché non furono divise in due e distinte come separate l'una dall'altra. Solo allora generarono prole.
Sebbene la separazione delle acque inferiori dalle acque superiori avvenne il secondo giorno, la disputa tra El, che è la Destra, e Hei-Yud-Mem, che è la Sinistra, non fu risolta. Solo il terzo giorno li riconciliò. Entrambi divennero uguali e li unirono nell'unico nome Elohim. Il terzo giorno, che è Zeir Anpin, è il nome su cui è inciso Hei-Vav-Hei, per rendere le acque superiori, Binah, uguali alle acque inferiori, Malchut. Poiché le lettere Hei-Vav-Hei sono il segreto delle due Hei con Vav tra di loro: l'Hei superiore è Binah e l'Hei inferiore è Malchut. La Vav in mezzo è Zeir Anpin e completa e illumina entrambi i lati, sopra in Binah e sotto in Malchut. Ciò fu simboleggiato dalla divisione delle acque del Giordano, dove le acque superiori salirono in un mucchio e non fluirono giù nel Mar Morto. Questo è il segreto dell'Hei superiore del nome Yud Hei Vav Hei, vale a dire Binah. D'altra parte, le acque inferiori che sono il segreto dell'Hei inferiore, Malchut, scorrevano giù nel Mar Morto che è il segreto dell'Hei inferiore, Malchut. E Yisrael, il segreto della lettera Vav, andò nel mezzo tra le acque superiori e le acque inferiori del Giordano. Così Yisrael, il segreto della Vav di Yud Hei Vav Hei, ricevette l'abbondanza dall'Hei superiore e la concesse all'Hei inferiore.
Il Firmamento è menzionato cinque volte il secondo giorno, e la vita dei mondi, che è Yesod di Zeir Anpin, passa attraverso di loro e guida i mondi attraverso di loro. Sono tutti composti l'uno dall'altro. Se la Colonna Centrale non avesse risolto la disputa, nessuno dei due avrebbe incluso l'altro né sarebbe stato armonizzato. Questi cinque firmamenti equivalgono ai 500 anni a cui l'Albero della Vita, che è Zeir Anpin, è attaccato per produrre prole e frutti nel mondo. Tutte le acque della Creazione, vale a dire i tipi di Mochin che scorrono fuori da Beresheet, che è Arich Anpin, sono divise sotto di esso e attraverso di esso nelle acque superiori e nelle acque inferiori. Re Davide, che è il segreto del principio Femminile, riceve tutto da Zeir Anpin. Quindi lo distribuisce fino ai mondi inferiori di Briyah, Yetzirah e Asiyah, come è scritto: "E distribuì tra tutto il popolo, tra l'intera moltitudine" (2 Samuele 6:19). Sta anche scritto: "Tu lo dai loro, essi lo raccolgono" (Salmi 104:28) e "Si alza quando è ancora notte e distribuisce il cibo" (Proverbi 31:15).
Quando il disaccordo fu suscitato dalla ferocia della sinistra, la nebbia di fuoco aumentò e divenne travolgente. Gli spiriti prodotti dall'interno di quella nebbia si congelarono immediatamente; divennero secchi e senza alcuna umidità. Questi spiriti, che erano maschi e femmine, produssero una moltitudine di spiriti maligni. Da ciò, tutta la potenza dello spirito impuro apparve in tutti quegli spiriti forti. Questo è il segreto della Kelipah del prepuzio. Questi spiriti furono rafforzati nell'impurità attraverso i demoni violenti. Uno è chiamato vipera e l'altro serpente, e questi due tipi diventano uno. La vipera partorisce prole ogni settant'anni, mentre il serpente solo ogni sette anni. Ma quando si unirono insieme, tutto tornò ai sette anni del serpente. Pertanto, la vipera genera ogni sette anni come il serpente, e diventano come se fossero una sola specie.
Da qui si trova il segreto di Geenna, che ha sette nomi, e l'Inclinazione Malvagia, che ha anche sette nomi. Da qui, l'impurità si espande e si diffonde in molti gradi nel mondo. E tutto proviene dal principio della sinistra, che contiene il bene e il male e, di conseguenza, rende il mondo abitabile. Da qui si trova il segreto del Santo Nome che è inciso da diciotto lettere ed è responsabile delle abbondanti piogge che nutrono la terra, della carità umana, di tutte le nostre benedizioni e dell'abitazione generale di questo mondo.
Capitolo 7
[modifica | modifica sorgente]"Ed Elohim disse: ‘Si raccolgano le acque...’" (Genesi 1:9). Le parole "si raccolgano (ebr. yikavu)" significano che i Mochin chiamati acque viaggeranno in linea retta (ebr. קַו) su un livello, senza diffondersi a destra o a sinistra. Tutto scorre misteriosamente dal segreto di quel punto primordiale, che è Arich Anpin, finché la luce non raggiunge e non si raccoglie nella camera superna. Da lì poi scorre in linea retta verso gli altri gradi, vale a dire verso Zeir Anpin, finché non raggiunge quell'unico luogo dove tutto si raccoglie secondo il segreto del maschile e del femminile. Egli chiede: E qual è quel luogo? Egli rispose: Questa è la vita dei mondi {vale a dire Yesod di Zeir Anpin, che è il maschile che è unito a Malchut, che è il principio Femminile. Quindi, comprende il maschile e il femminile insieme.}
Le acque menzionate nel versetto scorrono dall'alto, {dall'Hei superiore dello Yud Hei Vav Hei, che è Yisrael Saba e Tevunah.} Le parole "sotto il cielo" alludono al piccolo Vav, che è Yesod di Zeir Anpin. Zeir Anpin è chiamato grande Vav, mentre il suo Yesod è chiamato piccolo Vav. Pertanto, quando si pronuncia la lettera Vav, si sentono due Vav. Il primo è il cielo, vale a dire Zeir Anpin, e il secondo è sotto il cielo, vale a dire Yesod di Zeir Anpin. Dopo che i Mochin sono tratti dall'Hei superiore che è Binah giù sotto il cielo che è Yesod di Zeir Anpin è scritto: "E che la terra asciutta appaia" (Ibid.). Questo è l'Hei inferiore vale a dire Malchut, il principio Femminile di Zeir Anpin perché solo lei è stata rivelata come terra asciutta, mentre tutti gli altri gradi erano nascosti. Da quell'ultimo grado, riferendosi all'Hei inferiore, Malchut, quella luce che era nascosta fu udita e rivelata.
La frase "in un luogo" è chiamata Yesod perché c'è una connessione con l'unione del mondo superiore attraverso Yesod. Il versetto: "Hashem sarà uno, e il Suo Nome Uno" (Zaccaria 14:9) accenna a due unioni. Uno è il mondo superiore che è unificato nei suoi gradi, che è il segreto di: "Hashem è uno" e il secondo è il mondo inferiore che è unificato nei suoi gradi, secondo il segreto: "E il Suo Nome Uno". L'unificazione del mondo superiore tramite il segreto di "Hashem è uno" spetta a Yesod. La vita dei mondi, che è Yesod, è addolcita in Binah, e il mondo superiore è connesso alla sua unificazione. Per questo motivo, è chiamato: "in un luogo", poiché tutti i gradi e tutte le parti, si riuniscono lì. E diventano come uno in esso, senza alcuna separazione. Nessun grado si unisce lì completamente, tranne questo grado, in cui tutte le luci sono misteriosamente coperte da un desiderio. Fino a questo punto, riferendosi alle parole: "E appaia l'asciutto", il mondo rivelato, che è il segreto di Rachele, è unificato con il mondo nascosto, che è Lia.
Il mondo rivelato, che è Rachel, il principio Femminile di Zeir Anpin che si trova dal suo petto in giù, è similmente unificato sotto. Il mondo rivelato è il mondo inferiore, come si può dimostrare leggendo le scritture, dove è descritto in termini di visione: "Vidi Hashem" (Isaia 6:1), "e videro l'Elohim di Yisrael" (Esodo 24:10), "e la gloria di Hashem apparve" (Numeri 14:10) e "Come l'aspetto dell'arcobaleno... così era l'aspetto dello splendore tutt'intorno. Questa era l'apparizione della somiglianza della gloria di Hashem" (Ezechiele 1:28). Ed è noto che il principio Femminile inferiore, che è chiamato Rachele, è descritto dalle parole: "Gloria di Hashem" e dalla particella Et (la). Questo è il segreto del versetto: "Che la terra asciutta appaia (lett. ‘sia vista’)", perché "vedere" si applica solo al mondo rivelato e non al mondo superiore. Il versetto: "Come l'apparizione dell'arcobaleno", che è scritto sul divino Carro di Yechezkel, allude alla vita dei mondi, vale a dire Yesod di Zeir Anpin. Pertanto, è scritto nella porzione di Noè: "Ho posto il Mio arcobaleno nella nuvola" (Genesi 9:13), che allude anche a Yesod di Zeir Anpin, che è chiamato la vita dei mondi. La frase "nella nuvola" si riferisce a Malchut; cioè, il principio Femminile inferiore di Zeir Anpin, il mondo rivelato di Rachele. Le parole "Io ho posto" significano che Egli ha posto il suo arcobaleno nella nuvola fin dal giorno della Creazione.
Quel giorno nuvoloso, che è descritto nel versetto: "E avverrà che quando farò arrivare una nuvola" (Ibid. 14) indica che solo allora l'arcobaleno sarà visto secondo il segreto "dell'apparenza della somiglianza della gloria di Hashem", e non in nessun altro momento. Perché è così? Mentre la sinistra si risveglia, Rachele emerge nel suo aspetto "e partorì duramente" (Genesi 35:16). Pertanto si dice che tre angeli le stanno accanto: Michele da un lato, {il lato destro}; Raffaele da un lato, {al centro}; e Gabriele da un lato, {il lato sinistro}. E da loro riceve la sua forza per partorire. Questi tre aspetti sono i colori visti nella forma dell'arcobaleno: bianco, rosso e verde.
La frase "così era l'aspetto della luminosità tutt'intorno" allude all'illuminazione che era nascosta ed è scomparsa nella pupilla dell'occhio. Quindi la frase: "Questa era l'aspetto della somiglianza della gloria di Hashem" si applica ai colori nell'"aspetto dell'arcobaleno" e non all'"aspetto della luminosità". Questo perché l'unione inferiore dei tre colori dell'arcobaleno corrisponde all'unione superiore.
I tre nomi "Hashem nostro Elohim; Hashem," che appaiono nel versetto: "Ascolta, o Yisrael" (Devarim 6:4) alludono ai tre colori, bianco, rosso e verde quando sono nascosti, invisibili e attaccati a un posto. Questo è il segreto della prima unione nel mondo superiore che è chiamato un posto. E i colori uniti nell'arcobaleno sottostante che sono bianco, rosso e verde corrispondono ai tre colori nascosti dell'unione superiore: Hashem nostro Elohim Hashem. Questi colori dell'arcobaleno appartengono a un'altra unione, che è il segreto di: "E il suo Nome Uno," l'unione inferiore. È il segreto del versetto: "Benedetto sia il Nome della gloria del Suo Regno per sempre e sempre (ebr. baruch shem kevod...)," che rispondiamo dopo "Ascolta, O Yisrael," che è l'unione inferiore. L'unione superiore indicata dal versetto: "Ascolta, O Israele, Hashem nostro Elohim; Hashem è Uno" corrisponde all'unione inferiore: "Benedetto il nome della Gloria del suo Regno nei secoli dei secoli". Ogni versetto contiene sei parole.
Le parole "sia raccolto" suggeriscono la misurazione tramite la linea e la misurazione; la misurazione è dalla scintilla dura che è in Binah, come è scritto: "Chi ha misurato le acque nel cavo della sua mano" (Isaia 40:12). In questo versetto, "chi" allude a Binah. Questo è ciò che si intende con: "Lasciate che le acque... siano raccolte". Qui nel versetto: "Lasciate che le acque... siano raccolte" è l'estensione dell'intero Mochin di Colui che forma i mondi, vale a dire Zeir Anpin, e che è accennato nel nome Yud Hei Vav Hei, completamente scritto con Aleph, come Yud-Vav-Dalet, Hei-Aleph, Vav-Aleph-Vav, Hei-Aleph.
"Santo, santo, santo" (Isaia 6:3) è il segreto dei Mochin di Binah, che è anche il segreto del versetto: "Lasciate che le acque... si raccolgano". La frase "Hashem Tzva'ot" (Ibid.) è il segreto del versetto: "in un luogo", Yesod di Zeir Anpin che è chiamata la vita dei mondi, verso cui fluiscono i Mochin da Binah secondo il segreto della frase: "in un luogo". La frase: "Tutta la terra è piena della sua gloria" (Ibid.) è il segreto del versetto: "e che appaia la terra asciutta". Questo versetto è il segreto dell'Hei inferiore, chiamato il mondo rivelato quando compreso nell'unione del mondo superiore. Le parole "e appaia la terra asciutta" sono il segreto del nome inciso dell'unione di Caf -Vav-Zayin-Vav, Bet-Mem-Vav-Caf-Samech-Zayin e Caf-Vav-Zayin-Vav, perché la terra asciutta che è il mondo rivelato è inclusa nell'unione del mondo superno che è il segreto di "Hashem nostro Elohim; Hashem".
Capitolo 8
[modifica | modifica sorgente]Il versetto: "La terra produca erbe" (Genesi 1:11) è il segreto dell'unione inferiore, poiché ora sta rivelando i suoi poteri in queste acque che sono state raccolte in un unico luogo. I Mochin sono attirati in essa in modo celato e nascosto. E da dentro di essa escono anime superne e nascoste e schiere sante. Queste sono formate e attirate, usando gli edifici della Fede, dai giusti, dagli uomini di Fede – vale a dire le acque femminili – adorando il loro Signore.
Il versetto: "La terra produca erbe" (Genesi 1:11) è il segreto dell'unione inferiore, poiché ora sta rivelando i suoi poteri in queste acque che sono state raccolte in un unico luogo. I Mochin sono attirati in essa in modo nascosto e nascosto. E da dentro di essa escono anime superne e nascoste e schiere sante. Queste sono formate e attirate, usando gli edifici della Fede, dai giusti, dagli uomini di Fede – vale a dire le acque femminili – adorando il loro Signore.
Questo è il segreto del versetto: "Che fa crescere l'erba per il bestiame" (Tehilim 104:14). Questa è la creatura vivente che si accovaccia su mille montagne e per la quale l'erba cresce ogni giorno. Questa erba si riferisce a quegli angeli che governano solo per un tempo specifico, ma poi devono scomparire immediatamente; poiché sono stati creati il secondo giorno, il loro dominio attinge alla Colonna di Sinistra che è stata creata il secondo giorno. Nel loro dominio desiderano annullare la destra. Sono destinati a essere cibo per questa creatura vivente, il che significa che nulla della loro illuminazione viene attratto verso gli esseri inferiori. Solo il principio Femminile ne gode, e poi li brucia e li annulla con esso poiché c'è fuoco che consuma fuoco, che è il dominio della Sinistra, chiamato "fuoco".
Nel versetto: "E piante per il servizio dell'uomo" (Ibid.), la parola "piante" si riferisce alle ruote, alle creature viventi sante e ai Cherubini. Le ruote (ebr. Ofanim) sono gli angeli di Asiyah, le creature viventi sante sono gli angeli di Yetzirah e i Cherubini sono gli angeli di Briyah. Tutti questi sono preparati e rivestiti dal Creatore stesso. Tuttavia, sono ulteriormente preparati quando le persone adorano il loro Signore con sacrifici e preghiere. Questo è ciò che si intende per "servizio dell'uomo". Le piante erano predestinate e preparate per "il servizio dell'uomo" e saranno ulteriormente perfezionate da quel servizio, come dovrebbe essere.
Quando sono preparati dal "servizio dell'uomo", il sostentamento e il cibo vengono da loro al mondo, come è scritto: "Affinché egli possa trarre cibo dalla terra" (Idid.). Questo è ciò che si intende: "erbe che producano seme" (Genesi 1:12), che è il segreto dei Mochin. L'erba (fieno) non produce alcun seme, ma è destinata a essere consumata dal fuoco sacro del principio Femminile, come spiegato sopra, mentre l'erba, che produce seme, è destinata al miglioramento del mondo.
Tutto questo serve a "far emergere il cibo dalla terra", perché tutti i miglioramenti dati alle persone servono solo allo scopo di far uscire questa erba dalla terra, che è il principio Femminile. Pertanto, il servizio delle persone al loro Signore è progettato per fornire sostentamento e cibo dalla terra a questo mondo, così che le persone siano benedette dall'alto.
Il versetto: "E alberi fruttiferi che producano frutto" (Genesi 1:11) allude a due gradi: un grado sopra l'altro, che rappresenta il maschile e il femminile. Ciò significa che l'albero da frutto è il principio Femminile di Zeir Anpin; "che producano frutto" allude a Yesod di Zeir Anpin, che è maschile. Si dice che "che produce frutto" perché tutto il frutto che produce la femmina le giunge dal maschile. Proprio come "l'albero da frutto", che è il principio Femminile, rivela il potenziale potere che ha ricevuto dall'"albero da frutto che produce frutto", che è il maschile, così rivela anche il suo stesso potenziale. Cosa viene rivelato dal potenziale del principio Femminile stesso? I Cherubini e le colonne vengono rivelati dal suo stesso aspetto. Cosa sono queste colonne? Sono quelle che si innalzano nel fumo del sacrificio e diventano più forti a causa dell'offerta. Sono chiamate "colonne di fumo". Questo è il segreto del versetto: "Chi è costei che sale dal deserto come colonne di fumo?" (Cantico 3:6). Quindi i Cherubini sono il segreto dell'"erba" che riceve dal maschio e le "colonne di fumo" sono l'"erba". I Cherubini e le colonne esistono per "il servizio degli uomini", ma non per l'"erba", che è destinata al cibo, come è scritto: "Ecco, ora gli animali (ebr. בְּהֵמוֹת), che ho fatto con te; mangiano l'erba come il bue" (Giobbe 40:15).
"E alberi fruttiferi che producano frutto" allude alle forme del maschio e della femmina, e "Quanto all'aspetto delle loro facce, avevano tutti la faccia di uomo" (Ezechiele 1:10). L'"albero da frutto" è il principio Femminile di Zeir Anpin e "che produce frutto" è Yesod di Zeir Anpin, il maschio che mette il frutto dentro di lei. Il maschio e la femmina non sono come i Cherubini, a cui si accenna nella frase: "erba che produce seme". Il maschio e la femmina hanno volti grandi con barba, mentre i Cherubini hanno volti piccoli come quelli dei bambini. Il volto dell'uomo contiene tutte le immagini, incluso il leone, il bue e l'aquila, poiché hanno volti grandi. Le immagini incise sono impresse su questo grande volto proprio come le incisioni del Santo Nome sono impresse nelle quattro direzioni del mondo: Est, Ovest, Nord e Sud.
Michele ha fatto un segno sul lato sud. E tutti e tre gli altri volti guardano verso il volto di un uomo: il volto di un leone, il volto di un bue e il volto di un'aquila. Michele è uno dei quattro angeli che servono il principio Femminile di Zeir Anpin. Pertanto, prepara il posto per l'accoppiamento. Poiché è l'angelo di Chesed, abbozza l'impronta a sud, che è a destra. L'uomo è maschio e femmina, e non è chiamato uomo a meno che entrambi non siano inclusi. Ciò significa che Malchut da sola, quando non si accoppia con Zeir Anpin, non è chiamata uomo; solo quando sono uniti sono chiamati uomo. Questo è il segreto del versetto: "maschio e femmina Egli li creò; e li benedisse, e chiamò il loro nome uomo" (Genesi 5:2). Quindi di conseguenza, furono chiamati insieme uomo, ma ognuno da solo è soltanto metà corpo e non può essere chiamato uomo. Le figure del Carro di Elohim sono formate secondo la Sua immagine, vale a dire dal volto di un uomo, unito sul lato sud, come è scritto: "I Carri di Elohim sono due volte diecimila, miriadi e migliaia di migliaia (ebr. שִׁנְאָן)" (Salmi 68:17). Questo è il segreto del Carro inferiore che è chiamato il Carro di Elohim.
La parola שִׁנְאָן è composta dalle lettere Shin-Nun-Aleph-Nun. Scritta nel versetto scritturale, include tutte le immagini di tutte le creature viventi, che includono il bue (ebr. shor), l'aquila (ebr. nesher) e il leone (ebr. aryeh). Poiché le iniziali di queste parole formano Shin-Nun-Aleph di שִׁנְאָן, e la Nun finale nella parola שִׁנְאָן allude al volto di un uomo che è incluso con loro. Questa Nun finale è il segreto dell'espansione del maschio e della femmina che sono uniti come uno. Tutti nei mondi di Briyah, Yetzirah e Asiyah, emergono da queste creature viventi, che sono il segreto di Shin'an. Da loro nascono e si separano le forme di Briyah, Yetzirah e Asiyah, ciascuna adatta al proprio aspetto.
Queste creature viventi sono unite l'una all'altra, così che ciascuna include tutte le altre. Il bue, l'aquila, il leone e l'uomo sono diretti dal segreto dei quattro nomi incisi, che sono "un grande El, potente e terribile" (Devarim 10:17), a cui ascendono per contemplarli.
Il bue ascese per essere guidato e guardare il volto di un uomo. Con il bue si levò un nome che fu incoronato e inciso dal segreto dei due colori, che rappresentano il nome El. Dopo che il bue fu incluso nel nome El, tornò indietro e il trono, che è il principio Femminile di Zeir Anpin, lo iscrisse, lo incise e ne ricevette l'impronta, così che potesse essere guidato dal segreto del nome El. Sebbene il bue sia di sinistra, fu comunque segnato per essere guidato dall'aspetto di Chassadim nel nome El.
L'aquila ascese per essere guidata e guardare il volto di un uomo. Un altro nome si levò con essa per essere incoronata e incisa secondo il segreto dei due volti, il volto dell'uomo e il volto dell'aquila, e i due colori, il colore della destra, che è bianco, e il colore dell'aquila, che è verde così da essere guidata e guardare la corona in alto. Il suo nome è ‘Grande’. Dopo questo, l'aquila ritornò e il trono, che è il principio Femminile, la incise e la scolpì. E l'aquila fu impressa per essere guidata dal segreto di questo nome; cioè, perché gli attributi dell'aquila sono simili a quelli del nome Grande.
Il leone ascese per essere guidato e guardare il volto di un uomo in alto. Un altro nome si levò con esso per essere incoronato e inciso dal segreto dei due volti e dei due colori, e per essere rafforzato e attaccato a Gevurah. Questo è il nome "Potente". Poi ritornò e il trono, che è il segreto del principio Femminile di Zeir Anpin, lo incise e lo scolpì e fu impresso in modo da essere guidato dal segreto di questo nome, potente. Così che gli attributi del Leone, che è a destra, siano come gli attributi del nome potente e il leone sarà guidato dall'attributo di Gevurah.
[L']umano li guarda tutti (bue, aquila e leone), mentre tutti loro salgono e lo guardano. Poi tutti sono tracciati nelle loro incisioni... nel mistero di un nome chiamato terrificante/nora’. Così è scritto di loro: "La somiglianza/d’mut dei loro volti era un volto umano" (Ezechiele 1:10). Tutti loro includono questa immagine/d’yoqna, e questa immagine li include
Secondo questo segreto, il Santo, benedetto sia Lui, è chiamato "un grande El, potente e terribile". – הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא. Questi nomi sono incisi sopra dal segreto del Carro superiore, che comprende quattro lettere del nome Yud Hei Vav Hei, che è un nome che include tutti gli altri nomi. La combinazione del bue inferiore all'interno del leone superiore è equivalente alla lettera Yud di Yud Hei Vav Hei, ed è il segreto del nome El. La combinazione del leone inferiore all'interno del bue superiore è equivalente alla lettera Hei ed è il segreto del nome Potente. La combinazione dell'aquila inferiore all'interno del leone superiore è equivalente alla lettera Vav ed è il segreto del nome Grande. E il volto di un uomo di sopra, che include tutte le creature viventi di sotto che sono ascese ad esso, è equivalente all'Hei inferiore di Yud Hei Vav Hei ed è il segreto del nome Terribile. Queste immagini, il bue, l'aquila, il leone e l'uomo, sono incise e scolpite sul trono, che è il principio Femminile di Zeir Anpin, e il trono è scolpito e decorato da loro. E queste somiglianze erano ricamate sul trono: una a destra, una a sinistra, una sul davanti e una sul retro, corrispondenti così alle quattro direzioni del mondo. Il volto del leone è impresso sulla destra, che è il vento del sud; il volto del bue sulla sinistra, che è il vento del nord; il volto dell'aquila sul davanti, che è il vento dell'est; e il volto di un uomo sul retro, che è il vento dell'ovest. Questo è il segreto delle quattro lettere di Yud Hei Vav Hei.
Quando il trono, che è il principio Femminile di Zeir Anpin, ascende per unirsi a Zeir Anpin, è impresso con queste quattro immagini, bue, aquila, leone e uomo. Questi quattro nomi superni portano il trono in alto per unirsi a Zeir Anpin. E il trono, vale a dire il principio Femminile, diventa incluso in loro durante l'unione. Ciò significa che è completata da e con questi nomi. Il trono raccoglie e spigola, tramite la sua unione con Zeir Anpin, anime e piaceri deliziosi. Quando ha raccolto e spigolato queste delizie e piaceri, scende pieno, come un albero con rami su tutti i lati e carico di frutti.
Mentre il trono scende dal luogo dell'unione al suo posto, le immagini delle quattro creature viventi emergono, ciascuna plasmata nella sua forma e incisione, illuminando, splendendo e irradiando. Spargono semi sul mondo. Perciò sono chiamate "l'erba che produce semi" e "erba" allude alle creature viventi che seminano il mondo con i semi.
Quando l'immagine di un uomo, che include tutte le altre immagini, emerge, viene descritta come "albero fruttifero che produce frutto secondo la sua specie" (Genesi 1:11). Poiché l'uomo è sia maschio che femmina, "l'albero da frutto" è la femmina e "che produce frutto" si applica al maschio. La frase: "Il cui seme è in sé, sulla terra" (Ibid.) ci insegna che egli ha emesso il suo seme solo per il beneficio della terra. Quindi la frase: "Il cui seme è in sé" è detta apposta per insegnarci che l'uomo non dovrebbe emettere il suo seme invano.
L'"erba" che appare nel versetto: "La terra produca germogli, erbe che producano seme" non produce seme. Per questo motivo, non ha permanenza e non dura come le altre. Questo perché non ha un'immagine da modellare e incidere in alcun tipo di somiglianza o forma. Invece, sono viste e non viste. Tutte quelle che non sono state modellate in una forma o un'immagine non hanno permanenza. Sono create e durano solo per un certo tempo e sono immediatamente consumate dal fuoco che divora il fuoco, come già spiegato. Quindi sono di nuovo create e sono immediatamente consumate dal fuoco che consuma fuoco. Questo si ripete ancora e ancora ogni giorno.
Un essere umano in basso, in questo mondo ha un'immagine e una forma, ma non dura per sempre, come quelli degli angeli in alto. La forma e l'immagine degli angeli in alto sono formate nella loro forma senza nessun altro rivestimento. Per questo motivo, sono eterne. L'immagine dell'uomo in questo mondo in basso che si riferisce a Nefesh, Ruach e Neshamah è modellata nella sua forma solo da un rivestimento. Per questo motivo, l'uomo dura solo per un certo periodo limitato. Ogni notte quando un uomo dorme, il suo spirito rimuove il rivestimento e ascende. Questo fuoco che consuma fuoco, vale a dire il principio Femminile di Zeir Anpin, consuma e brucia questo spirito. In seguito, gli spiriti vengono resuscitati e rimodellati nei loro rivestimenti come prima. Per questo motivo, gli spiriti non hanno un'esistenza permanente, come le immagini in alto, che è un riferimento agli angeli dell'"erba", ma vengono bruciati e poi rinnovati come prima. A questo proposito è scritto: "Si rinnovano ogni mattina" (Lamentazioni 3:23), che si riferisce allo spirito degli esseri umani, che si rinnova ogni giorno.
Qual è lo scopo di questo rinnovamento? Il versetto conclude: "Grande è la tua fedeltà" (Ibid.), quindi è grande e non piccola.
La frase: "Grande è la tua fedeltà" significa che è certo che la fedeltà o Fede, che è il principio Femminile, è grande. È in grado di ricevere tutte le anime del mondo e includerle, le anime superiori e quelle inferiori, in sé stessa. Il principio Femminile è uno spazio grande e vasto che include tutto e non è mai pieno. Questo è il segreto del versetto: "Tutti i fiumi scorrono verso il mare; eppure il mare non è maipieno" (Qoelet 1:7). Il principio Femminile è chiamato il "Mare" e i "fiumi" sono le anime. Quindi il versetto in realtà significa che tutte le anime fluiscono nel principio Femminile, eppure non è pieno. E la ragione per cui non è ancora pieno è perché le anime scorrono verso il mare, che le riceve e le brucia al suo interno. Per questo motivo, il mare non è ancora pieno. In seguito, il mare riporta le anime al loro stato precedente e vengono in questo mondo. Ecco perché il versetto recita: "Grande è la Tua fedeltà".
In questo giorno, il terzo giorno, è scritto due volte, "che era buono" (Genesi 1:10,12). Questo giorno è associato a due lati, la Colonna Destra e la Colonna Sinistra. Ha detto a ciascun lato "che era buono", riconciliando così la discordia tra loro. Ecco perché la frase: "E... disse" appare due volte in esso. Qui giace il segreto del nome che è formato dalle quattro lettere, Yud Hei Vav Hei incise e scolpite. Queste possono arrivare fino a dodici lettere che rappresentano le quattro immagini su tutti e quattro i lati del trono sacro, che è il principio femminile di Zeir Anpin.
Capitolo 9
[modifica | modifica sorgente]- 《Qui vengono citati tutti i paragrafi originali del Capitolo in (HE) con la rispettiva traduzione (IT) 》
"Ed Elohim disse: ‘Ci siano dei luminari (ebr. מְאוֹרוֹת)’" (Genesi 1:14). La parola מְאוֹרוֹת è scritta qui con una grafia difettosa, senza la lettera Vav. Ciò significa che la malattia dei bambini, il croup (o la difterite), è stata creata. Perché senza Vav, מְאוֹרוֹת significa maledizioni, come nel versetto: "La maledizione (ebr. me’erat) di Hashem è nella casa degli empi" (Proverbi 3:33). Perché dopo che l'illuminazione della luce primordiale fu nascosta, il cranio (ebr. Kelipah) del cervello fu creato. Questa Kelipah si espanse e produsse un'altra Kelipah. Non appena la Kelipah uscì, salì e scese fino a raggiungere il piccolo viso. Voleva attaccarsi ad essa e diventare parte della sua forma; si rifiutò completamente di esserne separata. Quando il Santo, benedetto Egli sia, creò Adamo, lo separò da lì e la Kelipah discese al di sotto, al livello di Malchut soltanto, per fissarla in questo mondo, al livello di Malchut soltanto e non al di sopra di esso.
Quando la Kelipah vide Eva aggrappata al fianco di Adamo, che rappresentava la bellezza dell'alto, e vide in loro la forma completa, volò in alto dal suo posto al livello di Malchut e volle aggrapparsi ai piccoli volti di Adamo ed Eva come prima. Tuttavia, le guardie alle porte non permisero alla Kelipah di aggrapparsi a loro. Il Santo, benedetto sia Lui, la rimproverò e la gettò nelle profondità del mare. La Kelipah sedette lì nelle profondità del mare
finché Adamo e sua moglie peccarono. Allora il Santo, benedetto Egli sia, trasse la Kelipah dalle profondità del mare. Essa prese il controllo di tutti quei bambini, che sono i piccoli volti delle persone, che meritano la punizione per i peccati dei loro padri. Vagò per il mondo, si avvicinò alle porte del Giardino dell'Eden terrestre, vide i Cherubini che sorvegliavano le porte del giardino e si sedette vicino alla lama luminosa della spada da cui era originariamente emersa.
Quando la lama luminosa della spada rotante cambiò in Giudizio, la Kelipah fuggì e vagò per il mondo e trovò bambini che dovevano essere puniti. È chiamata la lama luminosa di una spada rotante, perché gira e cambia avanti e indietro tra Misericordia e Giudizio. La Kelipah rise con i bambini e poi li uccise. Lo fece durante il calare della luna, mentre la sua luce diminuiva. Ecco perché Me’orot (luminari) è scritto senza la lettera Vav, che significa maledizioni. Quando Caino nacque, la Kelipah non fu in grado di aggrapparsi a lui, ma in seguito si avvicinò a lui, si attaccò a lui e generò da lui spiriti e spiriti volanti.
Adamo ebbe rapporti con spiriti femminili per 130 anni finché non arrivò Na’amah. A causa della sua bellezza, sviò i figli di Elohim, Aza e Azael. Generò loro ogni sorta di nuovi tipi di Kelipah. Spiriti maligni e demoni si diffusero da lei nel mondo. Vagavano per il mondo durante la notte, deridendo gli esseri umani e causando inquinamento notturno. Ovunque trovassero uomini che dormivano da soli nelle loro case, aleggiavano su di loro e si aggrappavano a loro, suscitando desideri lussuriosi e avendo prole da loro.
Quando la luna viene ripristinata, le lettere Mem-Aleph-Resh-Tav nella parola Me’orot che significa maledizioni vengono trasformate in Aleph-Mem-Resh-Tav- אִמְרַת. Questo è secondo il segreto del versetto: "La parola di (ebr. אִמְרַת) Hashem è provata. Egli è uno scudo per tutti coloro che confidano in Lui" (Salmi 18:30). Egli è uno scudo per tutti coloro che si aggrappano saldamente alla loro fede nel Santo, benedetto sia Lui, contro tutti quegli spiriti maligni e prosecutori che vagano per il mondo nel momento in cui la luce della luna sta diminuendo.
Re Salomone penetrò nella profondità del segreto della noce, come è scritto: "Sono sceso nel giardino dei noci" (Shir Hashirim 6:11). Prese il guscio (Kelipah) della noce e ne osservò tutti gli strati. Arrivò a realizzare che il piacere principale degli spiriti nel guscio della noce era solo quello di aggrapparsi agli esseri umani e contaminarli, come sta scritto: "E le delizie dei figli degli uomini, delle donne moltissime (ebr. שִׁדּוֹת)" (Qoelet 2:8). Ciò significa che i demoni (ebr. shedim) traggono piacere solo dagli esseri umani.
Questo versetto significa anche che i demoni maschi e femmine nascono dal piacere di cui gli esseri umani godono durante il sonno notturno. Era necessario che il Santo, benedetto sia Lui, creasse e fornisse al mondo ogni cosa, comprese le Kelipot, quindi ogni cosa può essere paragonata alla noce. Proprio come la parte interna della noce è circondata da molti strati di gusci, le parti interne di tutti i mondi sono similmente circondate da molti strati sopra e sotto nei mondi superni e in questo mondo, come verrà spiegato. Dall'inizio del segreto del punto superno che è Arich Anpin alla fine di tutti i gradi
sono tutti intrecciati, quindi ognuno è una Kelipah per l'altro. Una Kelipah è come una copertura o uno strato esterno, proprio come un guscio è una copertura per un frutto.
Il punto primordiale (che è Arich Anpin) è la luce interna, la cui purezza, traslucenza e pulizia sono al di là della comprensione. Quando l'espansione si diffonde oltre (Arich Anpin), che è il punto, questa espansione di quel punto diventa una camera allo scopo di coprire quel punto. La luce di quel punto è incomprensibile a causa della sua grande purezza.
La camera (vale a dire, Abba e Imma) che copre il punto nascosto, (che è Arich Anpin), è una luce che non ha limiti. Ciò significa che la luce della camera è anche sconosciuta e inconcepibile. Tuttavia, non è così pura e sottile come la luce del punto primordiale, (Arich Anpin), che è nascosta e celata. Questa camera emette un'espansione della luce primordiale, come è scritto: "E Elohim disse: ‘Sia la luce’; e la luce fu" (Genesi 1:3). Questa espansione, Yisrael-Saba e Tevunah, è una copertura per quella camera pura e sottile, cioè Abba e Imma, che è più interna di Yisrael-Saba e Tevunah.
Da qui (Yisrael-Saba e Tevunah) in poi, ognuno si espanse nell'altro e divenne rivestito dall'altro finché tutti i gradi non si rivestirono l'un l'altro. Uno era la parte interna e l'altro lo strato esterno. Sebbene uno sia un indumento in relazione a ciò che è sopra di esso, è anche diventato l'aspetto interno di un altro grado, un grado che è sotto di esso. (Così Abba e Imma, che sono considerati un indumento per Arich Anpin, divennero la parte interiore e l'aspetto interno di Yisrael – Saba e Tevunah. Così, Yisrael-Saba e Tevunah, che formano un indumento per Abba e Imma, divennero la parte interiore per Zeir Anpin. Pertanto, Zeir Anpin che è un indumento per Yisrael-Saba e Tevunah divenne la parte interiore per il suo principio Femminile.) La stessa cosa accadde sotto nei mondi inferiori (di Briyah, Yetzirah e Asiyah. Il principio Femminile di Atzilut è rivestito dentro Briyah, e Briyah dentro Yetzirah e Yetzirah dentro Asiyah. Di conseguenza, la Neshamah in un uomo è rivestita dentro il Ruach e il Ruach dentro il Nefesh e il corpo fisico. In tale immagine, l'essere umano esiste in questo mondo con una parte interiore e un guscio esterno, che corrispondono a uno spirito e un corpo.) Tutto questo è per la perfezione del mondo.
Quando la luna fu unita al sole, la luna ebbe la sua luce propria. Ma dopo che la luna fu separata dal sole, discese nel mondo di Briyah e fu posta a capo delle schiere di Briyah, sminuì se stessa e diminuì la sua luce. Così Kelipot su Kelipot furono create, una sopra l'altra, per nascondere la parte interna. Tutto ciò accadde per completare la luce della parte interna, perché senza un guscio non si può avere alcun frutto. Questo è il motivo per cui è scritto: "Siano luminari (מְאֹרֹת)", senza Vav, che significa una maledizione, a causa delle Kelipot che emergono a causa della diminuzione della luce della luna. Tutto ciò fu fatto per la perfezione del mondo. Pertanto, è scritto: "Per dare luce sulla terra" (Genesi 1:15), poiché queste Kelipot emersero nel segreto del guscio che precede il frutto.
Capitolo 10
[modifica | modifica sorgente]"Ed Elohim fece i due grandi luminari" (Genesi 1:16). "E... fece", וַיַּעַשׂ, significa la grandezza e la piena istituzione di ogni cosa, come dovrebbe essere. La frase: "I due grandi luminari" indica che i due grandi luminari (che sono Zeir Anpin e il suo principio Femminile) erano uniti all'inizio. Questo è il segreto del nome completo Yud Hei Vav Hei – Elohim, che sebbene non rivelato apertamente può essere supposto.
Quindi i "due grandi luminari" appaiono in un nome completo, anche se il nome Elohim splende solo in modo nascosto. La parola "grandi" significa che Zeir Anpin e il suo principio Femminile crebbero in grandezza con questo nome come pari, tanto che furono chiamati con il nome che unisce ogni cosa insieme, che è Mem-Tzadi-Pe-Tzadi Mem-Tzadi-Pe-Tzadi. Zeir Anpin ricevette la sua grandezza da quello di destra, il suo principio Femminile da quello di sinistra. In tal modo, vengono definiti "i due grandi luminari". Questi sono i nomi più superni che precedono i tredici attributi della Misericordia. I nomi Mem-Tzadi-Pe- Tzadi Mem-Tzadi-Pe-Tzadi sono chiamati "grandi", perché divennero grandi e ascesero, poiché sono superni e derivano dal segreto dell'alto. Beneficiano il mondo, poiché l'esistenza dei mondi dipende da loro. Similmente, i due luminari che compaiono nel verso, ovvero Zeir Anpin e il suo principio femminile, si sono entrambi elevati come uno, in un'unica grandezza.
La luna non era a suo agio con il sole perché si sentiva imbarazzata di fronte a lui. La luna disse al sole: "Dove pasci il tuo gregge? Perché fai riposare il tuo gregge a mezzogiorno?" (Shir Hashirim 1:7). Questo è come dire: come può una piccola candela brillare nel mezzo del giorno? "Perché dovrei essere come uno che si nasconde?" (Ibid.) Cioè: come posso rimanere nella vergogna? Quindi si abbassò per essere capo degli esseri inferiori, come è scritto: "Vai avanti seguendo le orme del gregge" (Ibid. 8). Così, il Santo, benedetto sia Lui, le disse: "Va' e diminuisci te stessa".
Da quel momento in poi, non ebbe più luce propria. Aveva solo la luce che riceveva dal sole. All'inizio, erano uniti come uno allo stesso livello, ma in seguito lei si abbassò da tutti i suoi gradi. Ciò significa che perse tutti i suoi gradi ed emerse dal mondo di Atzilut. Sebbene sia la testa dei mondi inferiori di Briyah, Yetzirah e Asiyah, è comunque considerata come se avesse perso tutti i suoi gradi, poiché in linea di principio una donna non ha importanza se non è insieme al marito. In altre parole, poiché il principio femminile è separato da Zeir Anpin, suo marito, e ha lasciato il mondo di Atzilut per andare in quello di Briyah, ella ha causato la perdita di tutti i suoi gradi. Sebbene sia diventata testa nel mondo di Briyah, non considera questo significativo perché è separata dal marito, che è nel mondo di Atzilut. La frase: "Il luminare maggiore" (Genesi 1:16) allude a Zeir Anpin, che è chiamato con il nome Yud Hei Vav Hei. "Il luminare minore" (Ibid.) allude al principio Femminile, che è chiamato con il nome Elohim, l'ultimo dei gradi e una fine del Pensiero, vale a dire, una fine del mondo di Atzilut che è chiamato Pensiero. All'inizio, il principio Femminile era iscritto sopra in Zeir Anpin nella quarta lettera del Santo Nome Yud Hei Vav Hei, perché la femmina è la Hei inferiore. In altre parole, quando era allo stesso livello di Zeir Anpin, era la Hei inferiore del nome Yud Hei Vav Hei. Ma in seguito, si abbassò per essere chiamata con il nome Elohim.
Nonostante tutto ciò, il principio Femminile ascese da ogni parte e brillò in tutte le direzioni dall'alto; cioè, prima che diminuisse se stessa e quando era l'Hei inferiore nell'assemblaggio delle lettere del Santo Nome, Yud Hei Vav Hei. Più tardi, quando si sminuì, i gradi si espansero da ogni parte, il che significa che brillò dall'aspetto di essere prima dell'Hei inferiore di Yud Hei Vav Hei e anche dall'aspetto di essere ora il nome Elohim. I gradi che si espansero dall'aspetto del suo essere in alto, dall'Hei inferiore di Yud Hei Vav Hei, sono chiamati la "regola (del) giorno" (Ibid.). I gradi che si espansero dall'aspetto del suo essere in basso, dal nome Elohim, sono chiamati la "regola (della) notte" (Ibid.).
Le parole "le stelle" (Genesi 1:16) alludono a innumerevoli schiere e gruppi di angeli, tutti sospesi in quel "firmamento del cielo" che è Yesod di Zeir Anpin e che è chiamato vita dei mondi, come è scritto: "E Elohim le pose nel firmamento del cielo per illuminare la terra" (Ibid. 17).
Il regno della casa di Davide fu stabilito in questo giorno, il quarto giorno, che è la quarta gamba che sostiene il trono. Ciò accadde il quarto giorno perché le lettere furono completate e fissate correttamente al loro posto. Nonostante tutto questo, Malchut (regno) non fu fissato correttamente al suo posto prima del sesto giorno, perché solo allora l'immagine dell'uomo fu completata e adeguatamente stabilita. Il sesto giorno, il trono superiore e il trono inferiore furono stabiliti e tutti i mondi si sistemarono al loro posto. Tutte le lettere furono poste nelle loro sfere dopo aver sciolto e rilasciato il complicato legame che esisteva tra le lettere.
Il quarto giorno, che è il regno di Davide, fu rigettato dai costruttori, come è scritto: "La pietra che i costruttori avevano rigettato..." (Tehilim 118:22) e anche "i figli di mia madre si sono adirati con me" (Shir Hashirim 1:6). Poiché questa luce (riferendosi a Malchut) si abbassò e diminuì il suo stesso splendore mentre le Kelipot furono stabilite al loro posto. Ciò diede luogo all'emergere delle Kelipot e del loro governo. Così sembrò ripugnante agli occhi dei giusti che la costruirono. Solo più tardi, quando fu completata e pronta per l'unione con Zeir Anpin, fu detto che "è diventata la pietra angolare" (Tehilim 118:22). Tutte quelle luci che brillarono durante il periodo di 6 000 anni furono sospese in questo firmamento del cielo per stabilire con loro il trono di Davide, vale a dire, il regno (Malchut) di Davide.
Queste luci del regno di Davide modellano la forma sottostante per preparare la forma di tutti coloro che appartengono alla forma interiore del volto di un uomo, perché ogni forma interiore è così chiamata, vale a dire, il volto di un uomo. Da questo, dovresti realizzare che ogni forma inclusa in questa espansione della lettera finale Nun è chiamata uomo, anche se in realtà non hanno il volto di un uomo. Quindi, è scritto: "Ma voi... siete uomini" (Yechezkel 34:31). Voi siete chiamati uomini, ma non il resto delle nazioni idolatre.
Ogni spirito è chiamato uomo, il che significa che solo l'aspetto della luce dello spirito che è rivestito nel corpo è chiamato uomo. Quindi il corpo dello spirito del lato santo è solo un indumento; in altre parole, lo spirito è l'essenza effettiva dell'uomo e il corpo è solo il suo rivestimento. Ma dall'Altro Lato, vale l'opposto. Ecco perché è scritto: "Mi hai rivestito di pelle e carne..." (Iyov 10:11). La carne dell'uomo è solo un indumento che copre l'essenza dell'uomo, che è lo spirito. Ovunque sia scritto la carne dell'uomo, si allude al fatto che l'essenza dell'uomo è dentro. La carne è solo una veste per l'uomo, un corpo per lui, ma l'essenza dell'uomo è l'aspetto del suo spirito.
Poiché gli aspetti inferiori furono fusi con lo scioglimento di questo spirito del volto dell'uomo, e altre forme furono modellate, rivestite in un diverso tipo di indumento non da quello dell'uomo, ma da animali Kosher. Questi includono: bue, pecora, capra, capretti, montoni, cervi, daini e così via. Avrebbero preferito essere inclusi nella veste del volto di un uomo, ma non lo furono. Divennero vesti per altri; cioè, vesti per il volto di un bue, il volto di un'aquila e il volto di un leone. Lo spirito interiore del bue, della pecora e della capra, è chiamato con lo stesso nome del corpo di quello spirito, perché il corpo è una veste per quel nome ma non lo possiede. Il corpo è la carne del bue e il bue è lo spirito interiore di quel corpo; vale a dire, la sua carne è la sua veste. Così è con tutti gli animali; i loro corpi prendono il nome dallo spirito interiore che è rivestito in loro.
È simile all'Altro Lato, che non è santo. Lo spirito che si diffonde nelle nazioni idolatre esce dal lato che non è santo e non è l'aspetto dell'uomo. Pertanto, non è chiamato con questo nome, come è stato scritto: "Ma voi... siete uomini". Il nome di questo spirito è contaminato. Non è chiamato uomo e non ha alcuna parte in lui perché si estende dall'uomo malvagio (lett. "uomo senza elevazione"), che non vuole ascendere al volto dell'uomo in alto. Quindi il suo corpo, la veste del suo spirito, è impura e la sua carne è contaminata. La parte impura, che è lo spirito, è all'interno e la carne è la sua veste. Finché lo spirito dimora in quel corpo, è considerato contaminato. Quando lo spirito lascia quella veste, vale a dire il corpo, né il corpo né la veste sono più chiamati impuri, poiché l'impuro, cioè lo spirito, se n'è andato.
Dagli aspetti inferiori che si riferiscono ad animali, bestie e uccelli che furono plasmati in forma da quello spirito impuro, furono tratte forme, vale a dire spiriti privati. Questi furono rivestiti da altri paramenti, come le forme di animali impuri, e la Torah disse di loro: "Questi saranno impuri per voi" (Vayikra 11:29). Queste forme includono maiali e uccelli e animali che appartengono all'Altro Lato. Lo spirito è chiamato con quel nome, cioè, contaminato, e il corpo è il suo paramento. Il corpo è chiamato la carne del maiale, perché è un maiale nel suo essere interiore, nel suo spirito, mentre la carne è un indumento che copre quello spirito. Pertanto, entrambi gli aspetti, quelli inclusi nel segreto dell'uomo e quelli inclusi nel segreto dell'impuro, sono separati e si oppongono l'uno all'altro. Dal lato della santità ci sono lo spirito dell'uomo in generale e gli spiriti degli animali puri, bestie e volatili, che sono il particolare. Dal lato dell'uomo malvagio c'è l'uomo malvagio impuro, che è considerato l'aspetto generale, e gli spiriti degli animali impuri, bestie e volatili, che sono i particolari. Si oppongono l'un l'altro. Ogni tipo di animale rimane con la propria specie e non si mescola con la specie opposta. Anche se lo fa, alla fine torna alla propria specie.
Tutte le luci superiori splendenti brillano entro quel firmamento del cielo, così che le forme appropriate possano essere attirate in basso, come è scritto: "E Elohim le pose nel firmamento del cielo... per governare il giorno e la notte" (Genesi 1:17). Perché il dominio delle due luci è un dominio appropriato.
"Il luminare maggiore" (vale a dire Zeir Anpin) governa il giorno e "il luminare minore", che è il suo principio femminile, governa la notte. Il segreto appreso da qui è che il maschio governa di giorno e riempie la casa con tutto ciò di cui c'è bisogno, come cibo e sostentamento. Non appena cala la notte e la femmina prende il comando, tutto nella casa cade sotto il suo controllo, perché allora è tempo per il suo dominio. Come è scritto: "Ella si alza quando ancora è notte e prepara il cibo alla sua famiglia" (Mishlei 31:15); "ella" e non "egli". Quindi il principio Femminile, non Zeir Anpin, dà di notte, poiché il dominio sul giorno appartiene al maschio e il dominio sulla notte appartiene alla femmina.
Il "luminare maggiore" è il sole, che ha dodici aperture e dodici ore, poiché il sole governa il giorno. Il "luminare minore" è la luna, che ha anche dodici aperture, la luna governa la notte, che ha dodici ore. Per questo motivo, sta scritto: "In quel giorno Hashem sarà uno, e il Suo Nome Uno" (Zaccaria 14:9). "Uno" è menzionato due volte: una volta per Yud Hei Vav Hei, che è Zeir Anpin, "il luminare maggiore", e una volta per il Suo Nome, che è femminile, "il luminare minore". Il sole insieme alle sue dodici aperture diventa i tredici attributi della Misericordia. Anche la luna insieme alle sue dodici aperture sommano tredici. Quindi il sole diventa uno e la luna diventa una; quindi dice: "Hashem sarà uno, e il Suo Nome Uno", perché il valore numerico di echad (uno) somma tredici. Quindi, il sole e la luna diventano uno e anche il giorno e la notte diventano uno. Ecco perché è scritto: "E fu sera e fu mattina: un giorno" (Genesi 1:5). Il segreto di questa unione è applicabile solo in alto.
Il versetto: "E le stelle" significa che dopo che la donna ha raggiunto l'ordine nella sua casa e si è ritirata con il marito, le fanciulle vengono lasciate a capo della casa. Le fanciulle che servono la donna sono chiamate stelle. E il segreto della frase "E le stelle" è che il principio femminile affida loro il controllo della casa per occuparsi di tutte le esigenze della casa. Vale a dire, per prepararla all'accoppiamento con il sole e per conferire l'abbondanza del giorno. Questo avviene durante l'oscurità prima dell'alba, quando le fanciulle, le stelle, governano, il che è una regola inferiore. Quindi l'oscurità è raddoppiata nel mondo. Questo è il significato segreto di "una porzione alle sue fanciulle (domestiche)" (Mishlei 31:15). In seguito, cioè, dopo l'accoppiamento nell'oscurità del mattino (prima che spunti l'alba), la famiglia torna al dominio del maschio durante il giorno e tutto è sistemato correttamente al suo posto. Ciò significa che la donna è inclusa nel maschio, secondo il segreto dell'accoppiamento ed è sotto il suo controllo. Ella rivela al mondo la luce del mattino, come dovrebbe essere.
Capitolo 11
[modifica | modifica sorgente]
|
Per approfondire, vedi Shabbat/Sabbath, Categoria:Shabbat e Benedizione Sacerdotale (rif. Shefa Tal). |
]
"Ed Elohim fece le due grandi luci" (Genesi 1:16). Il sole è uno e la luna è l'altro. Per questo motivo, le luci che salgono sono chiamate luminari della luce mentre quelle che scendono sono chiamate luminari del fuoco. Questi luminari del fuoco sono i gradi inferiori e governano tutti i giorni della settimana. Per questo motivo, una benedizione viene recitata sulla candela quando finisce lo Shabbat perché, a quel punto, ai luminari del fuoco viene concesso il permesso di governare di nuovo. Le dita dell'uomo rappresentano il più nascosto di tutti i gradi e segreti del mondo superno e sono divise in anteriore e posteriore. Il dorso delle dita rappresenta la parte esterna, un'allusione alle unghie.
Come tale, l'uomo può guardare le sue unghie mentre finisce lo Shabbat. Mentre brillano alla luce delle candele e sono luminose per quel fuoco, che governa i giorni della settimana.
(Le unghie) sono visibili, ma non è permesso vedere la parte interna delle dita alla luce di questa candela, perché brillano solo dall'alto. E (la parte interna delle dita) è chiamata la faccia interiore. Questo è il segreto del versetto: "E vedrai le Mie spalle, ma il Mio volto non lo si può vedere" (Shemot 33:23), il che significa che una persona non dovrebbe guardare l'interno delle sue dita alla fine dello Shabbat, mentre recita la benedizione: ‘Creatore dei luminari del fuoco (ebr. bore me’orei ha’esh)’. La frase: "E vedrai le Mie spalle" si riferisce alla parte esterna (delle dita) che è accennata nelle unghie. "Ma il Mio volto non lo si può vedere" si riferisce all'interno delle dita (e che) governa lo Shabbat. (La parte esterna) governa durante i giorni feriali.
Nel giorno di Shabbat, il Santo, benedetto Egli sia, governa da solo su questa faccia interiore, seduto sul Suo Trono di Gloria. Tutti sono inclusi in Lui, e il dominio è suo. Ecco perché trasmette calma a tutti i mondi, e la nazione santa, che è chiamata l'unica nazione sulla terra, riceve l'eredità di questo giorno. I luminari della luce (hanno origine da) il lato destro, che è la luce primordiale che era nel primo giorno. Nel giorno di Shabbat, i luminari della luce brillano da soli e governano, illuminando tutti (i mondi) sottostanti (Atzilut).
Quando lo Shabbat è finito, i luminari della luce sono nascosti e i luminari del fuoco governano, ognuno al suo posto. Quando governano? Dalla fine dello Shabbat fino alla vigilia dello Shabbat. Quindi, è necessario ricevere luce da quella candela, mentre lo Shabbat finisce.
"E le creature viventi correvano in tutte le direzioni, simili al fulmine" (Yechezkel 1:14); l'occhio non è in grado di osservare le creature viventi rivelate mentre corrono avanti e indietro. Questo perché la ruota che è posta in mezzo a loro è Metatron, che è molto più grande e più importante del resto (delle creature viventi), più in alto di loro di 500 parasanghe.
Le creature viventi celate sono nascoste sotto le lettere celate superiori, Yud-Hei, che governano Vav-Hei. Le une sono un Carro per le altre. E ciò che è più nascosto, che è completamente sconosciuto (è il segreto della luce infinita). Controlla tutto e cavalca su tutti loro. Le creature viventi, che sono rivelate, sono sotto le creature viventi superiori e nascoste. La loro illuminazione proviene da loro e viaggiano secondo loro.
Le creature viventi superiori (che sono nascoste) sono tutte incluse nel "firmamento del cielo" come è scritto di loro: "Ci siano luminari nel firmamento del cielo" (Genesi 1:14). Il versetto: "E ci siano luminari nel firmamento del cielo" (ci dice) che tutte (le luci) sono sospese da quel "firmamento del cielo". Questo è il firmamento sopra le creature viventi, di cui è scritto: "E al di sopra delle teste degli esseri viventi vi era una specie di firmamento, simile ad un cristallo splendente" (Yechezkel 1:22). Questo è il primordiale (firmamento).
Da questo punto in poi, nessuna persona può comprendere o afferrare alcun pensiero perché sono nascosti nel Pensiero. Il pensiero del Santo, benedetto sia Lui, è nascosto e celato in alto; nessuno può concepire e comprendere il pensiero dell'uomo. Ancora più vero è che nessuno può comprendere nulla che abbia origine nel Pensiero superno. Il Pensiero stesso è tanto più (oltre la nostra capacità di afferrare). Più interiore del pensiero (cioè Binah), chi può formarsi un'idea (di una cosa del genere)? Non c'è alcuna comprensione; non abbastanza nemmeno per porre una domanda, per non parlare della comprensione della risposta.
Capitolo 12
[modifica | modifica sorgente]|
|
Per approfondire su Wikipedia, vedi la voce Ein Sof. |
L'Ein Sof non ha alcun segno su di sé da afferrare; non è soggetto ad alcuna domanda o formulazione mentale. Da dentro questa più nascosta di tutte le cose nascoste, con l'inizio della discesa dell'Ein Sof, una luce sottile, quasi impercettibile brillò. Era nascosta da un'impronta fragile, delicata come un ricamo. Questo è il segreto del pensiero nascosto. Rimase sconosciuto finché un'illuminazione non si estese da esso al luogo su cui le lettere erano impresse. Tutto emerge da lì.
All'inizio, Aleph, che è l'inizio e la fine di tutti i gradi (era inscritto). Sebbene sia l'impronta su cui sono stati impressi i gradi superiori e inferiori, è ancora indicato al singolare come Echad (uno), (insegnandoci) che, sebbene contenga molte forme, rimane solo uno. Sicuramente, Aleph è la lettera da cui dipendono gli esseri superiori e inferiori.
La punta superiore (testa) della lettera Aleph, (cioè, la forma dello Yud superiore), rappresenta il segreto del pensiero superno. L'espansione del firmamento superiore (è ancora) interamente nascosta all'interno della punta superiore (dell'Aleph). Quindi quando l'Aleph emerge da quel firmamento, sarà nell'immagine del segreto dell'inizio (testa) del Pensiero. All'interno di quella Centrale (colonna) di Aleph, ci sono sei gradi (cioè, Chesed, Gevurah, Tiferet, Netzach, Hod e Yesod). Questi contengono il segreto di tutte le creature viventi superne e nascoste che sono collegate all'interno del Pensiero, (che è Binah).
Una luce che brillò e fu nascosta è la luce della lettera Bet di Beresheet. "Il calore del giorno" (Beresheet 18:1), mentre Abramo sedeva "alla porta della tenda..." Questa porta conduce dal basso verso l'alto (e quelli che sono in basso salgono attraverso di essa). "Il calore del giorno" splende attraverso quella porta (dal basso verso l'alto). Da lì, splende anche (verso il basso).
La seconda è la luce che gradualmente svanisce prima del tramonto. (Questo è) il segreto della preghiera di Isacco, per correggere e stabilire correttamente questo grado, come è scritto: "E Isacco uscì a meditare nel campo al tramonto" (Beresheet 24:63). La visione al "tramonto" e ogni sorta di oscurità sono a lui collegate. A questo tramonto, Giacobbe guardò il ministro di Esaù.
La terza è la luce che unisce queste due luci, che risplende per la guarigione. Il segreto di ciò che è scritto su Giacobbe: "E il sole sorse su di lui" (Ibid. 32) (Questo si riferisce) sicuramente al tempo dopo che (egli) fu incluso in quel vespro, (cioè l'oscurità della colonna di sinistra, e quindi aveva bisogno di guarigione). Da qui in poi – "E zoppicava sulla sua coscia".
(Nota che) è scritto "sulla sua coscia" e non "sulle sue cosce". Questo è il quarto grado, (cioè Netzach) da cui non furono emanate profezie fino all'arrivo di Samuele. A questo proposito, è scritto: "E anche l'Eterno (ebr. Netzach) di Yisrael" (1 Samuele 15:29). (Netzach) che era stato debole sin da quando Giacobbe il patriarca era stato messo in pericolo dal ministro di Esaù, fu così fermamente ristabilito.
"Egli toccò la cavità della sua coscia" (Beresheet 32:26). Quando il ministro di Esaù giunse da Giacobbe, (Giacobbe) trasse forza da quel vespro mediante il potere del Giudizio. Così, Giacobbe ne fu incluso (la colonna di sinistra) e non fu in grado di superarlo. "E quando vide che non prevaleva contro di lui, toccò la cavità della sua coscia": quindi, (Giacobbe) ottenne forza da lì. Poiché la coscia è situata all'esterno del torso e poiché Giacobbe (è Sefirah, che è chiamata) il torso, il suo corpo comprende il segreto di due gradi, (cioè maschio e femmina), secondo il segreto che è chiamato uomo. Non appena (Giacobbe) trasse potere, (situato) all'esterno del suo corpo, l'angelo ministrante di Esaù colpì "e la cavità della coscia di Giacobbe si slogò" (Ibid.).
Nessun uomo profetizzò da lì fino a Samuele. Perciò, è scritto: "E anche l'Eterno di Yisrael...perché Egli non è un uomo". Giosuè ricevette la sua profezia da Hod di Mosè, come è scritto: "E metterai parte del tuo onore (ebr. Hod) su di lui" (Bemidbar 27:20), che è il quinto grado. Netzach è la coscia sinistra di Giacobbe. Davide uscì e la unì alla destra, come è scritto: "Alla tua destra ci sono delizie per sempre (ebr. Netzach)" (Tehilim 16:11). Non è scritto: "La Tua destra", ma piuttosto "alla tua destra".
Cosa indebolì la coscia di Giacobbe? Il lato dell'impurità si avvicinò a lui e trasse forza da lui. Così (la sua riparazione) fu ritardata fino all'apparizione di Samuele. Ecco perché (Samuele) venne, per ricordarci che questa è la coscia di Yisrael, come è scritto: "E anche l'Eterno (ebr. Netzach) di Yisrael" (1 Samuele 15:29). Questo è anche il motivo per cui tutte le sue parole erano basate sul Giudizio, sia all'inizio che alla fine.
Inoltre, il Santo, benedetto Egli sia, lo incluse con Hod. Quando? Dopo che ebbe unto i re (Saul e Davide). Per questo, Samuele è classificato come Mosè e Aaronne. Proprio come Mosè e Aaronne erano (separati) su due lati in alto, (cioè la destra e la sinistra) così era (Samuele) in basso nei due aspetti. Cosa sono quelli? Netzach e Hod, lo stesso di Mosè e Aaronne in alto. Tutti i gradi erano inclusi l'uno nell'altro (da Samuele; è così che è stato classificato come Moshe e Aharon insieme), come è scritto: "Mosè e Aaronne tra i Suoi sacerdoti, e Samuele tra coloro che invocano il Suo nome" (Tehilim 99:6). Quindi, sei aspetti, (le sei Sefirot di Chesed, Gevurah, Tiferet, Netzach, Hod e Yesod) erano inclusi l'uno nell'altro e combinati.
Capitolo 13
[modifica | modifica sorgente]|
|
Per approfondire su Wikipedia, vedi le voci Shemittah e Giubileo ebraico. |
Nello stesso modo in cui Mosè e Aaronne sono collegati (a Samuele), così Giacobbe e Mosè sono collegati a Giuseppe. Giacobbe era il proprietario della casa. Quando Giacobbe morì, Mosè ottenne il controllo della casa durante la sua vita. Giuseppe era giusto grazie a Giacobbe e Mosè.
Giacobbe prese in consegna la casa tramite Giuseppe, come è scritto: "Queste sono le generazioni di Giacobbe Giuseppe" (Beresheet 37:2). Mosè non si accoppiò con lei finché non ottenne (la connessione con) Giuseppe. Quando la Shechinah tornò dall'esilio (Moshe) fu in grado di unirsi con (la Shechinah) solo tramite Giuseppe, come è scritto: "E Mosè prese le ossa di Giuseppe con sé" (Shemot 13:19). Perché è scritto: "con sé?" Perché il corpo non è (adatto) per accoppiarsi con la femmina a meno che non si unisca all'alleanza (cioè Yesod). Ecco perché Mosè prese Giuseppe con sé. Perché, poiché (Yosef) era (collegato) con lui, (Ze'er Anpin) poteva accoppiarsi con questo principio Femminile nel modo appropriato. Pertanto, Giacobbe, Mosè e Giuseppe vanno insieme come uno.
Quando Giacobbe morì, il suo corpo fu sepolto in Terra Santa; ma quando morì Giuseppe, solo le sue ossa furono sepolte in Terra Santa. Per Mosè, nessuna parte del suo corpo fu sepolta in Terra Santa. Perché Giacobbe fu il primo marito della Regina, ma dopo la morte di Giacobbe, (il principio femminile) si accoppiò con (l'aspetto interno di Ze'er Anpin, che è chiamato) Mosè. Finché Mosè fu in questo mondo, la visitò, come era appropriato. Divenne il secondo marito.
Portarono Giacobbe in Terra Santa con tutto il suo corpo, perché lui è il corpo. Ma per Giuseppe, solo le sue ossa e non il suo corpo. Perché? Perché le ossa sono le schiere e le legioni di sopra e tutte emergono da quella Rettitudine. (Yosef) il Giusto fu chiamato con il nome Tzva'ot (it. ‘schiere’). Perché? Perché tutte le schiere e le legioni di sopra emergono da lui. Per questo motivo, le ossa, che sono le schiere, furono portate in Terra Santa.
Mosè rimase fuori (la Terra Santa). Né il suo corpo né le sue ossa entrarono. Invece, la Shechinah entrò nella Terra Santa dopo che Mosè morì e tornò dal suo primo marito, che era Giacobbe. Da questo, (apprendiamo che se) una donna è sposata con due uomini (in questo mondo), tornerà, dopo la sua dipartita, dal suo primo marito nel Mondo a Venire. Poiché Giacobbe, il suo primo marito, era nella Terra Santa, Mosè fu (sepolto) fuori.
Mosè meritò durante la sua vita ciò che Giacobbe non meritò (perché) Giacobbe si accoppiò – nell'altro mondo (solo dopo la sua morte). Mosè (fece sì che questo accoppiamento si verificasse) in questo mondo, (ma non dopo la sua morte). Si potrebbe dire che questo fu uno svantaggio per Mosè, ma non è così. Perché? Perché quando i Figli di Israele lasciarono l'Egitto, la loro redenzione venne dall'aspetto del Giubileo. Tutte le 600 000 persone provenivano dal mondo superno. In quell'immagine, viaggiarono attraverso il deserto e nessuno di loro entrò nella Terra Santa. Solo i bambini nati (alla generazione del deserto), come dovrebbe essere, perché (appartenevano) al completamento della luna. Quindi, tutti i lavoratori della terra (influenzano) la costruzione della luna.
Mosè si accoppiò con la luna mentre era ancora rivestito di un corpo. Aveva il pieno controllo su di lei. Quando lasciò questo mondo, il suo spirito sacro ascese in alto e lo spirito ritornò al Giubileo superno. Lì, (Moshe) si unì a 600 000, che gli appartenevano. Questo è qualcosa che non accadde a Giacobbe; il suo spirito ritornò all'anno Sabbatico. Questo non accadde finché fu in vita, perché durante la sua vita ebbe una casa diversa.
Il grado più basso in Terra Santa è completato dal potere del superiore. Per questo motivo, è impossibile che siano tutti insieme. Perché quelli del mondo superno comprendono tutti l'aspetto del solo spirito. E quelli del mondo inferiore sono l'aspetto del corpo. Non è appropriato che tutti questi siano combinati all'interno della luna. Quindi il primo dovrebbe essere all'interno della luna e il secondo all'esterno, ognuno riceve illuminazione dall'altro.
Tutti coloro che entrarono nella Terra avevano solo l'immagine dei primi, ma non raggiunsero quel livello superno come i primi. Perché? Perché non ci sarà alcuna generazione, e non c'è mai stata, come quei primi ai quali lo splendore della gloria del loro Signore fu rivelato faccia a faccia.
Giacobbe si unì alle sue mogli durante la sua vita con il suo corpo. Dopo (la sua morte), il suo spirito si unì allo spirito. Tuttavia, Mosè si separò da sua moglie e si unì allo Spirito Santo mentre era ancora rivestito del suo corpo. Dopo, il suo spirito si unì allo spirito nascosto e superno, e tutti i gradi furono uniti e risplendettero come uno. Lo spirito di Mosè proveniva dal Giubileo e il suo corpo proveniva dall'anno Sabbatico. Lo spirito di Giacobbe si unì all'anno Sabbatico, mentre il suo corpo apparteneva alle sue mogli in questo mondo.
Tutte quelle luci superne esistono nelle loro immagini qui sotto sulla terra. Sono tutte sospese dal firmamento del cielo (e) contengono il segreto dei due nomi combinati come uno. Dopo che è stato aggiunto un terzo nome, diventano di nuovo uno, uno corrispondente all'altro. È un nome iscritto e inciso, in cui sono inclusi secondo il segreto della Fede.
Capitolo 14
[modifica | modifica sorgente]"Ed Elohim disse: ‘Facciamo l'uomo’" (Beresheet 1:26), "Il segreto di Hashem è con coloro che Lo temono" (Tehilim 25:14). Il più venerato degli anziani aprì la discussione dicendo: Shimon, Shimon, chi è colui che ha detto: "Facciamo l'uomo" e "Ed Elohim disse," Chi è questo Elohim? Nel frattempo, quel più rispettato degli anziani volò via e non riuscì a vederlo. Quando Rabbi Shimon sentì che lo chiamava Shimon e non Rabbi Shimon, disse ai suoi amici: Questo è davvero il Santo, benedetto sia Lui, di cui è detto "e un antico dei giorni (aramaico, Atik Yomin) si sedette" (Daniele 7:9). Ora è il momento di rivelare questo segreto, che in precedenza era stato proibito di rivelare. Tuttavia, ora è stato concesso il permesso di rivelarlo.
(R’ Shimon) iniziò dicendo: Questo è come un re che aveva molti edifici da costruire e aveva un artigiano. Quell'artigiano (ebr. uman) non faceva nulla senza il permesso del re, come è scritto: "Allora ero con Lui, come un lattante (ebr. amon)" (Mishlei 8:30). Il re è certamente la saggezza superna in alto, e il pilastro centrale è il re in basso. Elohim, l'artigiano in alto, è l'Ima superna ed Elohim, l'artigiano in basso, è la Shekhinah (Tikkunim 72 p. 97a) in basso.
A una moglie non è permesso fare nulla senza il permesso del marito. Di tutti gli edifici che si trovavano sulla via di Atzilut, Aba diceva a Ima: "Sia così e così". E fu fatto immediatamente. È scritto: "E Elohim disse: ‘Sia la luce’; e la luce fu". "E... disse" allude al proprietario dell'edificio, che disse a Elohim: "Sia la luce". Così (Aba) pronunciò le parole e l'artigiano, (Ima), completò immediatamente il compito. E questo fu lo stesso in ogni edificio – sulla via di Atzilut – dove (Aba) diceva: "Sia il firmamento", o "Siano i luminari", e (Ima) completava tutto in un istante.
Quando Egli giunse al mondo della separazione, che è il mondo di coloro che sono divisi, l'artigiano disse allora al proprietario dell'edificio: "Facciamo l'uomo a Nostra immagine, a Nostra somiglianza". (Beresheet 1:26). Il proprietario dell'edificio disse: È davvero bene che l'uomo sia fatto, ma egli peccherà davanti a te, perché è stolto, come sta scritto: "Un figlio saggio rende felice un padre, ma un figlio stolto è il dolore di sua madre" (Mishlei 10:1).
(Ima) disse: Poiché i suoi peccati sono legati a Ima e non ad Aba, desidero crearlo a mia immagine, come sta scritto: "Così Elohim creò l'uomo a sua immagine" (Beresheet 1:27) perché non voleva che Aba avesse alcuna parte. Quando (Adamo) peccò, fu scritto:
"E per le tue trasgressioni tua madre fu ripudiata" (Isaia 50:1). Il Re disse a Ima: Non ti avevo detto che avrebbe peccato? In quell'occasione, esiliò lui e sua Madre. Perciò, è scritto: "Un figlio saggio rende felice un padre: ma un figlio stolto è il dolore di sua madre". "Un figlio saggio" allude all'uomo in Atzilut, e "un figlio stolto" allude all'uomo in Briyah.
Tutti gli amici si alzarono e dissero: Rabbi, Rabbi, potrebbe esserci una tale separazione tra Aba e Ima, tanto che ciò che (emanava) dall'aspetto di Aba sarà formato nel modo di (uomo di) Atzilut e ciò che emanava dall'aspetto di Ima sarà (formato nel modo di uomo) di Briyah? (R’ Shimon) disse loro: Amici, amici, non è così, perché l'uomo di Atzilut è maschio e femmina, dal lato di Aba e da Ima. Ecco perché, "E Elohim disse: ‘Sia la luce’; e fu luce." "Sia la luce" è dall'aspetto di Aba e "e fu luce" è dall'aspetto di Ima. Quindi l'uomo fu (creato) a doppia faccia.
Ma quell'uomo di Briyah non ha né l'immagine né la somiglianza (di Aba e Ima). La madre superna aveva un appellativo, "luce e oscurità" che si aggiunge a ottantasei, che è il valore numerico di Elohim. Quindi questo appellativo combina luce e oscurità. A causa dell'oscurità in quell'appellativo, Aba disse che quell'uomo di Briyah è destinato a peccare. Perché rappresenta la luce della veste superna.
Quella luce è la luce che il Santo, benedetto Egli sia, creò il primo giorno. (Ma in seguito Egli) la nascose solo per i giusti. Quell'oscurità fu creata il primo giorno per i malvagi. È scritto: "E i malvagi saranno silenziosi nelle tenebre" (1 Samuele 2:9). A causa di quell'oscurità, che era destinata a far peccare quella luce (nell'anima dell'uomo), Aba non desiderò partecipare alla sua creazione. Perciò, (Ima) disse: "Facciamo l'uomo a Nostra immagine, a Nostra somiglianza". Le parole "a nostra immagine", in quella luce; "a nostra somiglianza" in quell'oscurità, che è un indumento per la luce. Proprio come il corpo è un indumento per l'anima, come è scritto: "Mi hai rivestito di pelle e carne" (Giobbe 10:11). Tutti gioirono e dissero: Quanto è felice la nostra sorte che abbiamo avuto il privilegio di ascoltare parole che non si sarebbero mai udite fino ad ora.
Capitolo 15
[modifica | modifica sorgente]Rabbi Shimon aprì un'altra discussione dicendo: "Ora vedete che io, anch'io sono Lui, e non c'è nessun Elohim con Me" (Devarim 32:39). Disse: Amici, ascoltate le antiche parole che desidero rivelare dopo che è stato concesso il permesso dall'alto per essere dette. Chi è colui che ha detto: "Ora vedete che io, anche io sono Lui?" La causa sopra tutte le cause, quella che è chiamata la "Causa delle Cause", è una Causa tra tutte le altre cause. Quindi ognuna di queste cause non farà nulla a meno che non riceva il permesso dalla causa sopra di essa, come ho affermato sopra in "Facciamo l'uomo".
"(Noi) Facciamo l'uomo..." (Beresheet 1:26), l'uso del plurale "Noi" allude sicuramente a due gradi, poiché ognuno ha detto a quello sopra di sé, "Noi facciamo". (Il grado inferiore) non può fare nulla senza il permesso di quello sopra di sé e quello sopra questo non può fare nulla senza il permesso del suo vicino superiore. Ma quello che è chiamato la Causa sopra tutte le cause non ha eguali né sopra né sotto, siccome è scritto: "'A chi dunque Mi paragonerete, che Io sia suo pari', dice il Santo" (Isaia 40:25). Egli disse, "Ora vedete che Io, Io sono Lui - e non c'è nessun Elohim con Me..." (Devarim 32:39) da cui prendere consiglio – che non è come quello di cui è scritto: "E Elohim disse, Facciamo l'uomo...".
Tutti gli amici si alzarono e dissero: Rabbi, concedici il permesso di parlare. Non hai affermato sopra che la Causa delle Cause disse a Keter: "Facciamo l'uomo"? (R’ Shimon) rispose: Possano le vostre orecchie ascoltare ciò che dicono le vostre bocche. Non ho appena detto che c'è uno che è chiamato la Causa delle Cause e che non è quello che è chiamato la Causa al di sopra di tutte le cause, perché la Causa al di sopra di tutte le cause non ha eguali da cui prendere consiglio. È unica, prima di tutto, e non può essere unita a un'altra.
Per questo motivo, egli disse: "Ora vedete che io, anch'io sono Lui, e non c'è nessun Elohim con Me" da cui prendere consiglio perché non ha eguali o partner o numero. Tuttavia, ce n'è uno che designa una combinazione; per esempio, una combinazione di maschio e femmina, di cui è scritto: "Perché era solo uno quando lo chiamai" (Isaia 51:2). Ma Egli è uno senza numero e senza combinazione. Perciò, disse: "E non c'è nessun Elohim con Me". Si alzarono tutti, si inchinarono davanti a lui e dissero: Beato l'uomo il cui Maestro gli dà il consenso a rivelare segreti nascosti che non erano stati rivelati nemmeno agli angeli santi.
Egli disse loro: Amici, dovremmo completare questo versetto perché contiene molti segreti. "Io uccido e faccio vivere" (Devarim 32:39) — Io uccido e faccio vivere tramite le Sefirot. Dal lato destro, la vita, e dal lato sinistro la morte. Ma se entrambi non sono d'accordo tramite la mediazione del pilastro centrale – a meno che tutti e tre non si accordino insieme – il Giudizio non può essere eseguito.
A volte, tutti e tre concordano di eseguire il Giudizio. Quindi una mano tesa appare per accettare coloro che si pentono (nella semplice forma di) Yud Hei Vav Hei, (e dieci nella forma di) Yud- Vav-Dalet, Hei-Aleph, Vav-Aleph-Vav, Hei-Aleph. Questa è la Shekhinah, che è la mano destra dall'aspetto di Chesed e la mano sinistra dall'aspetto del Giudizio. (La) mano di Yud Hei Vav Hei dall'aspetto del pilastro centrale, (l'aspetto della Misericordia). Quando una persona si pente, queste quattordici lettere la salvano dal giudizio. Ma quando la causa al di sopra di tutte le cause emette il giudizio, "non c'è nessuno che possa liberare dalla Mia mano" (Devarim 32:39).
Inoltre, tre volte è stato detto: "Io" (ebr. ani), scritto con le lettere Aleph-Nun-Yud. Gli "Io" in questo versetto hanno tre volte Aleph (all'inizio abd) tre volte Yud (alla fine). (I tre Yud) sono accennati in (combinazione del Nome, che somma 63): Yud-Vav-Dalet, Hei-Yud, Vav-Aleph-Vav, Hei-Yud. (I tre Aleph sono accennati in Yud Hei Vav Hei, che somma 45): Yud-Vav-Dalet, Hei-Aleph, Vav-Aleph-Vav, Hei-Aleph. Il versetto contiene tre Vav (‘e’) – "e rendo vivo..." "e guarisco..." e "...e nessuno dei due è..." Sono anche accennati da questi nomi.
Anche con tutta (la maestà) nel versetto, gli amici l'hanno spiegato riguardo ad altri Elohim, siccome è scritto: "Ora vedi che Io, anch'Io, sono Lui" si applica al Santo, benedetto sia Lui, e alla sua Shekhinah. Del suo principio Femminile, è detto, "Io sono (Aleph-Nun-Yud)", Vav-Hei-Vav. La frase: "E non c'è Elohim con Me" (allude a) Samael e al serpente; "Io uccido e faccio vivere" — uccido con la Mia Shekhinah chiunque sia colpevole e "faccio vivere" con Lei chiunque sia giusto. Il versetto: "Non c'è nessuno che possa liberare dalla Mia mano..." si riferisce alla mano (ebr. yad), di Yud Hei Vav Hei, che ha un valore numerico di quattordici; Yud Hei Vav Hei, Yud-Vav-Dalet, Hei-Aleph, Vav-Aleph -Vav, Hei-Aleph; ed è anche Caf- Vav-Zayin-Vav, Bet-Mem-Vav-Caf-Samech-Zayin, Caf-Vav-Zayin-Vav. Tutte le spiegazioni sono vere. [Ma ciò che è stato detto prima è che è la Causa delle Cause — che è la Causa al di sopra di tutte le altre. Questo segreto non è stato nemmeno rivelato a tutti i saggi e profeti].
Venite e osservate quante cause (cioè gradi) sono nascoste. Sono rivestite e avvolte dalle Sefirot, che sono Carri per loro. Queste cause sono nascoste ai pensieri dell'uomo. Di esse, è scritto: "Poiché sopra un'autorità veglia un'altra superiore e sopra di loro un'altra ancora più alta" (Kohelet 5:7). Le luci diventano più luminose. Quindi i destinatari sono più deboli di quelli sopra di loro perché sono i destinatari. Nessuna luce può sopportare la presenza della Causa delle Cause, perché tutte le luci sono oscurate davanti a essa.
Capitolo 16
[modifica | modifica sorgente]Un'altra spiegazione di "Facciamo l'uomo a nostra immagine, a nostra somiglianza..." (Beresheet 1:26) è stata data dagli amici come riferimento agli angeli ministranti che pronunciarono questa frase (ad Hashem). (R’ Shimon) disse loro: Poiché gli angeli conoscono già il passato e il futuro, sapevano già che l'uomo era destinato a peccare. Perché allora hanno voluto creare l'uomo?
Non solo, ma anche (gli Angeli) Aza e Azael si opposero (alla creazione dell'uomo). Quando la Shekhinah disse al Santo, benedetto Egli sia, "Facciamo l'uomo", risposero, "Che cos'è l'uomo, perché Te ne prenda cura?" (Tehilim 144:3). Perché desideri creare l'uomo quando sai che sicuramente peccherà davanti a Te, con sua moglie, che rappresenta l'oscurità, perché la luce è il principio maschile e l'oscurità è il principio Femminile, la sinistra, l'oscurità della Creazione. In quel momento, la Shekhinah disse loro: Cadrete per lo stesso ragionamento che denunciate, come è scritto: "Che i figli di Elohim videro che le figlie degli uomini erano belle" (Beresheet 6:2), così si sono smarriti dietro di loro. E la Shekhinah li ha fatti cadere dal loro stato santo.
Gli amici dissero: Rabbi, Rabbi, Aza e Azael non mentirono, perché Adamo era sicuramente destinato a peccare da sua moglie. Egli rispose: Questo è ciò che ha detto la Shekhinah: Voi (gli Angeli summenzionati) avete presentato accuse davanti a me che vanno oltre quelle di tutte le schiere di cui sopra. Se foste stati migliori dell'uomo nelle vostre azioni, avreste avuto il diritto di accusarlo, ma l'uomo peccherà solo con una donna mentre voi siete destinati a peccare con molte donne. Pertanto, i vostri peccati sono più grandi di quelli degli esseri umani, come è scritto: "I figli di Elohim videro le figlie dell'uomo". Non è scritto: "la figlia degli uomini", ma piuttosto "le figlie degli uomini". Quando l'uomo peccò, preparai l'espiazione per lui ad emendare il suo peccato.
Gli amici chiesero: Se è così, perché tutto questo? Rabbi Shimon rispose: Se il Santo, benedetto Egli sia, non avesse creato le Inclinazioni del Male e del Bene, che sono luce e tenebre, non ci sarebbero stati precetti o trasgressioni per l'uomo di Briyah. Quindi l'uomo fu creato con entrambi, come sta scritto: "Vedi, ho posto davanti a te oggi la vita e il bene, e la morte e il male" (Devarim 30:15). Gli chiesero: perché tutto questo? Meglio che Egli non avesse creato le tenebre. Allora l'uomo non avrebbe avuto ricompensa o punizione, invece di essere creato e dover peccare, causando così molto (danno e distruzione).
Egli disse loro: Era giusto crearlo così, perché la Torah è stata creata per amore (dell'uomo), poiché contiene punizioni per i peccatori e ricompense per i giusti. Pertanto, non può esserci ricompensa per i giusti o punizione per i peccatori senza l'uomo di Briyah: "Egli non la creò una terra desolata (lett. ‘informe’), Egli la creò perché fosse abitata" (Isaia 45:18). (Gli amici) dissero: In verità, ora abbiamo certamente sentito ciò che non avevamo mai sentito prima. Ora è chiaro che il Santo, benedetto sia Lui, non ha creato nulla che non volesse. Inoltre, la Torah di Briyah
è l'investitura della Shekhinah. Se l'uomo non fosse stato creato, la Shekhinah sarebbe rimasta senza vesti, come un mendicante. Pertanto, chiunque pecca agisce come se stesse spogliando la Shekhinah delle Sue vesti. Questa è la punizione per l'uomo (che pecca).
Chiunque adempia ai precetti della Torah agisce come se stesse vestendo la Shekhinah con i Suoi abiti. Secondo questo, (ciò che è stato detto) riguardo all'abito dello Tzitzit recita: "Perché quello è il suo unico rivestimento, è il mantello per la sua pelle; in che cosa dormirà?" (Shemot 22:26). (Questo si applica) in esilio. Venite e guardate: l'oscurità è nera nella Torah. La luce è il bianco nella Torah.
Capitolo 17
[modifica | modifica sorgente]ואי צלותא לאו איהי שלימא, כמה מלאכי חבלה רדפין אבתרה, כד"א כל רודפיה השיגוה וגו', ובגין דא מצלין והוא רחום יכפר עון, דא סמאל דאיהו נחש. ולא ישחית, דא משחית. והרבה להשיב אפו, דא אף. ולא יעיר כל חמתו, דא חמה. בגין דלא ירדפון בתר צלותא. וכמה מלאכי חבלה תליין מנייהו שבעה ממנן אנון, ותליין מנייהו שבעין. ובכל רקיעא ורקיעא, אנון מקטרגין ותליין מנייהו אלף רבוא.
ואי צלותא סלקא שלימא, בעטופא דמצוה ותפילין על רישא ודרועא, אתמר בהו וראו כל עמי הארץ כי שם הוי"ה נקרא עליך ויראו ממך. שם ה' אוקמוה דאיהי תפילין דרישא, ומאן דחזי שם הוי"ה על רישא, בצלותא דאיהי אדנ"י, מיד כלהון ברחין. הה"ד יפול מצדך אלף וגו'.
ויעקב בגין דחמא ברוחא דקודשא דוחקא דגלותא בתראה בסוף יומייא, ויירא יעקב מאד ויצר לו ופליג עמא קדישא בגלותא לג' סטרין. כד"א וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה, ברישא, בגלותא דאדום, ואת לאה וילדיה אחרונים, ואת רחל ואת יוסף אחרונים. ובגין דחמא בתר כן עניותא וצערא דלהון, אמר ושבתי בשלום אל בית אבי, ואמר ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש.Poiché Giacobbe vide attraverso lo Spirito Santo l'oppressione dell'ultimo esilio, alla fine dei giorni, si dice di lui: "Giacobbe fu molto spaventato e angosciato" (Beresheet 32:8). Di conseguenza, divise la nazione santa in esilio in tre parti, come sta scritto: "E mise davanti le serve e i loro figli" (Beresheet 33:2). All'inizio nell'esilio di Edom, "e Lia e i suoi figli dopo, e Rachele e Giuseppe per ultimi". Poiché vide la loro povertà e sofferenza finale, (pregò per loro): "Così che io torni in pace alla casa di mio padre" (Beresheet 28:21). (Pregò): "E mi darà pane da mangiare e vesti da indossare" (Ibid.)
A causa di questo esilio, Davide descrisse (la Shekhinah come) "affamata, stanca e assetata nel deserto" (2 Samuele 17:29), perché vide la Shekhinah desolata e avvizzita e poi si unì al suo dolore. Dopo aver visto che i figli di Yisrael si pentirono con gioia, compose dieci tipi di salmi. Alla fine di tutti, disse, sta scritto: "Una preghiera dell'afflitto (lett. ‘povero’), quando vien meno..." (Tehilim 102:1). Questa preghiera comprende tutte le altre preghiere. Ecco perché (la preghiera del) povero viene prima di tutte le altre.
Qual è la preghiera dei poveri? È la preghiera della sera. Poiché ella è senza marito, è povera e avvizzita, e può essere presa liberamente da chiunque. I Giusti sono avvizziti e poveri. Questo si riferisce al seme di Giacobbe, che è sotto il dominio di tutte le nazioni del mondo. Ciò è simile alla preghiera della sera, perché è l'aspetto della notte nell'esilio.
La preghiera dello Shabbat è una carità data ai poveri, come hanno spiegato i saggi della Mishnah, il sole durante lo Shabbat è carità data ai poveri. Pertanto, in tutti i giorni feriali, una persona dovrebbe rendersi un povero alla porta del Re durante la preghiera di Amidah per il bene della Shekhinah. Dovrebbe coprirsi con i paramenti appropriati (vale a dire Tallit e Tzitzit) come un povero che sta alla porta del tempio (del Re), che è AdoSHEM, perché (la gematria di questa parola) si aggiunge a quella di ‘tempio’ (ebr. heichal). Questo è "AdoSHEM, apri le mie labbra..." (Tehilim 51:15).
Quando una persona apre le labbra durante i giorni feriali ad Arvit (la preghiera della sera), un'aquila scende per portare la preghiera della notte sulle sue ali. (Questa aquila è chiamata) Nuriel. È chiamata Uriel dall'aspetto di Chesed e Nuriel dall'aspetto di Gevurah, che è un fuoco ardente di cui è scritto: "Un fiume di fuoco sgorgò e uscì" (Daniele 7:10).
Durante Shacharit (la preghiera del mattino), il leone scende per ricevere la preghiera con le sue braccia e le sue ali: ogni creatura vivente ha quattro ali. Questo è Michele. Durante Minchah (la preghiera del pomeriggio), il bue scende per ricevere la preghiera con le sue corna e le sue ali, e questo è Gabriele.
Durante lo Shabbat, il Santo, benedetto sia Lui, scende con i tre patriarchi – (Chesed, Gevurah, Tiferet) – per ricevere la Sua unica figlia attraverso di loro. Questo è il segreto dello Shabbat – Shin e Bat (it. ‘figlia’). In quel momento, le creature viventi celestiali che sono chiamate con il nome Yud Hei Vav Hei dicono, come è scritto: "O porte, alzate i vostri frontoni; alzatevi, O porte eterne, e il Re di gloria entrerà" (Salmi 24:9).
In questo momento, sette camere vengono aperte. La prima camera è la camera dell'amore, la seconda è la camera del timore reverenziale, la terza è la camera della misericordia, la quarta è la camera della profezia dello specchio splendente, la quinta è la camera della profezia dello specchio opaco, la quinta è la camera della profezia dello specchio opaco, la sesta è la camera della giustizia e la settima camera è nella camera del giudizio.
Di loro, è scritto: "Beresheet" che consiste di bara sheet (it. ‘creò sei’); ed Elohim è nella settima camera. Ci sono sette camere sotto e sette camere sopra. Le sette voci che corrispondono a loro, "Date ad Hashem" (Tehilim 29), che include diciotto menzioni (del Nome di Quattro Lettere). Con queste menzioni, il Santo, benedetto Egli sia, plana attraverso diciotto mondi: "I carri di Elohim si contano a miriadi e miriadi, a migliaia di migliaia..." (Tehilim 68:17) e ci sono 180 000 mondi. Molti guardiani delle porte stanno davanti alle camere per ricevere le preghiere e nessuna preghiera entra senza essere misurata e pesata.
Nessuno può stare davanti alla porta delle preghiere (e impedire a una preghiera di entrare). Di una così è scritto: "Non saranno svergognati, ma parleranno con i nemici alla porta" (Tehilim 127:5). Questa è la porta del Re (cioè la Porta della Camera). Poiché la preghiera è un precetto ed è la Shekhinah, e la Torah è il Santo, benedetto sia Lui, non devono essere separati. La Torah e il precetto dovrebbero essere elevati con amore e timore reverenziale.
Tutti i precetti, positivi e negativi, derivano dal nome Yud Hei Vav Hei come questo segreto è stato spiegato. Le lettere in "Il Mio nome (ebr. shmi)" insieme alle lettere Yud-Hei (uguali ai 365) precetti negativi, e "Il Mio memoriale (ebr. zichri)" (Shemot 3:15) insieme alle lettere Vav-Hei (uguali ai 248) precetti positivi. Quindi qui, (all'interno del Nome di Quattro Lettere), ci sono 365 e 248. Questi 248 sono le lettere del Kriyat Shema. Pertanto, "Colui che sceglie la Sua nazione Yisrael con amore" è (recitato prima della lettura dello Sh’ma per indicare che attingiamo solo dall'aspetto dell'amore) Questi (248) sono inclusi in Abramo. È scritto di lui: "Il seme di Abramo Mio amico" (Isaia 41:8).
Israele, è risorto tramite Yud-Vav-Dalet, Hei-Aleph, Vav-Aleph-Vav, Hei-Aleph. Si pensava che il segreto di "Yisrael" fosse stato creato perché il pensiero (ebr. machshavah) consisteva nelle lettere Chashav-Mah (pensiero Mem-Hei). (Mem-Hei si riferisce al Nome di Quattro Lettere) in cui risiede il Santo Nome. A causa di Giacobbe, che è chiamato Israele, è scritto: "Così Elohim creò l'uomo a Sua immagine" (Beresheet 1:27) a somiglianza del suo Signore.
Bambini, longevità e sostentamento sono (attirati verso il basso) attraverso l'aspetto del pilastro centrale, di cui è scritto: "Yisrael è Mio figlio, il Mio primogenito" (Shemot 4:22). Questo è l'Albero della Vita, è un albero "con cibo per tutti" (Daniele 4:9). Quanto a (la Shekhinah), Yisrael in basso è considerata la Sua vita, la Torah il Suo sostentamento, e la preghiera un'offerta, "Dammi dei figli, altrimenti muoio" (Beresheet 30:1). La Shekhinah è un'offerta per il Santo, benedetto sia Lui, che riceve sia con il braccio destro che con quello sinistro, e con il corpo. Quindi quando (la preghiera) ascende a (Zeir Anpin), lei dovrebbe essere unita a lui con tutte le dieci Sefirot, perché non può esserci santità con meno di dieci persone, che è la sua stessa santità. Pertanto, quando una persona desidera che la sua preghiera ascenda, dovrebbe elevarla con tutto il suo movimento (le note e le vocali). (Se il Serpente ha intenzione di interrompere la preghiera), si dovrebbe preparare una fionda contro di lui, e il segreto dietro il problema sta in Zarka, Makaf, Shofar Holech, Segolta.
Capitolo 18
[modifica | modifica sorgente]Rabbi Shimon aprì la discussione dicendo: Ascoltate, tutti voi esseri celestiali. Radunatevi, tutti voi esseri terreni, i maestri della Yeshivah sopra e sotto. Elia, con un giuramento, chiedi il permesso al Santo, benedetto sia Lui, di scendere qui perché ti attende una grande battaglia. Scendi, Chanoch Metatron, tu e tutti i maestri delle Yeshivot sotto la tua supervisione. Non ho fatto questo per la mia gloria, ma per la gloria della Shekhinah.
(R’ Shimon) ricominciò dicendo: Sicuramente con il segno di cantillazione, Zarka, la preghiera dovrebbe essere elevata a quel luogo noto, proprio come si mira la pietra con una fionda, così il pensiero dovrebbe essere elevato con concentrazione sulla preghiera a quella corona, che è la pietra decorata e onnicomprensiva. Di questo si dice che si dovrebbe stare in piedi con la menzione del Nome.
In quel luogo, dove la eleva a suo marito, non si dovrebbe smettere di pregare, anche se un serpente è avvolto intorno ai suoi piedi, anche se è scritto di esso: "E tu gli ferirai il calcagno" (Beresheet 3:15). Tuttavia, la pietra è accennata dalla lettera Yud di Giacobbe, come è scritto: "Da lì dal pastore, la pietra di Yisrael" (Beresheet 49:24). Non si dovrebbe smettere (di elevarla al suo posto). Si dovrebbe elevarla dal pilastro centrale all'Ein Sof. Quando la porta giù (da Ein Sof), si dice di lui: Chiunque si inginocchi, si inginocchi con la menzione di Baruch (benedetto), perché dovrebbe portarla giù all'Infinito infinitamente, e non causare alcuna separazione tra lei (e Ze’er Anpin) sopra o sotto.
A volte è suo marito (secondo il segreto della) lettera Vav (in quanto allude a Yesod), la Rettitudine che include sei parti delle due gambe, (Netzach e Hod). Poi lei scende verso di lui (secondo il segreto) delle due gambe. Ma altre volte, è suo marito (secondo) la lettera Vav (che allude a Tiferet), che include sei parti delle due braccia — (l'inizio, il centro e la fine di Chesed e Gevurah). Poi sale alle due braccia. Altre volte, è suo marito tra Aba e Ima. (Viene quindi chiamato) il figlio di Yud-Hei, e lei dovrebbe essere elevata lì a lui. Altre volte, (suo marito è Keter con) la lettera Vav inserita tra le due lettere Yud, così: א Aleph. Quindi lei dovrebbe essere elevata a lui. Quando ella ascende (a Keter), è scritto di lei: "La pietra che i costruttori hanno scartato è diventata la pietra angolare" (Salmi 118:22).
Quando si eleva fino alla Testa di tutte le Teste, gli angeli chiedono: "Dov'è il posto della Sua Gloria per ammirarLo?" E quando si eleva (a Ze’er Anpin), nella forma di Aleph, ella diventa Keter, una corona sulla testa dell'Aleph, così: Quando scende, un punto sotto (la lettera Vav dentro Aleph). Quindi quando si eleva, è chiamata una corona secondo il segreto delle intonazioni, e quando scende, è chiamata un punto. Quando si accoppia con (Ze’er Anpin), è nella forma della vocale Shuruk, così וּ. Quando è una corona sulla testa, è chiamata la lettera Zayin. Il segno del patto consiste in questa (lettera Zayin), perché è la settima lettera in tutto.
In effetti, questa pietra è la costruzione per tutti i mondi. Per questo motivo, "Ma avrai un peso (lett. ‘pietra’) perfetto e giusto..." (Devarim 25:15). Lei è una misura tra ogni singola Sefirah, e ogni Sefirah ammonta con lei a dieci (Sefirot). La sua dimensione è la lettera Vav. Attraverso di lei, ogni cubito tra ogni singola Sefirah diventa dieci cubiti. Questo è il segreto del versetto: "Dieci cubiti saranno la lunghezza di un'asse" (Shemot 26:16) e tra tutti loro, lei (somma fino a) 100 (Sefirot). Lei è dieci tra ogni Sefirah e dieci moltiplicato per dieci totalizza cento, e quando me’ah (it. ‘cento’) è invertito, (è) amah (it. ‘un cubito’).
Ogni singola misurazione (che Malchut misura) è chiamata un mondo (cioè è un grado a sé stante). Ognuno è uno Yud e un Vav, una dimensione e una misurazione. Il Vav è il peso (della luce) e lo Yud è la sua misurazione. La dimensione della misurazione è di cinque cubiti di lunghezza e cinque cubiti di larghezza. Ciò corrisponde alla dimensione di ogni firmamento, che è lungo cinquecento parasanghe e largo cinquecento parasanghe. Questo è (il segreto dei) due Hei (nel Nome di Quattro Lettere).
Quindi qui avete la statura (di Ze’er Anpin) nelle lettere Yud Hei Vav Hei, perché la lettera Vav (è) Tiferet dei cieli, (cioè Tiferet di Ze’er Anpin). I suoi cinque firmamenti – (l'ultimo Heh del Nome di Quattro Lettere) – sono chiamati "i cieli (ebr. Hei)", i cinque firmamenti inclusi in ‘i cieli’. I cinque superiori sono i ‘cieli dei cieli’. Questi sono Hei-Hei. La lettera Vav è il loro sesto (firmamento). (Malchut diventa) il settimo, e sette più sette totalizzano quattordici. Ecco quelle terre, sette su sette terre che si coprono l'un l'altra come anelli di cipolla. Sono tutte alluse nei due occhi.
Lo Yud è chiamato un mondo piccolo o corto. Il Vav è il mondo lungo. Chiunque desideri che i suoi desideri siano soddisfatti dal mondo lungo dovrebbe pregare a lungo, e chiunque preghi il mondo corto dovrebbe pregare rapidamente. Pertanto, è stato spiegato che in un luogo in cui viene detto di renderlo breve, una persona non dovrebbe pregare a lungo.
Pregare rapidamente (è come la preghiera di Moshe), "Guariscila ora, K-l, ti prego" (Bemidbar 12:13), (si rivolse) al punto di Yud. (Dove) si dovrebbe pregare a lungo, come in ‘cadere’: "E caddi (ebr. va’etnapal) davanti a Hashem, come la prima volta..." (Devarim 9:18) (questa è la lettera Peh) "quaranta giorni e quaranta notti" (40 più 40 uguale 80, la lettera Peh). Tutto (è nei due) Mem. (Lo) Yud come un punto nel mezzo, che forma la parola Mayim (it. ‘acqua’). Dall'aspetto di Chesed, si dovrebbe pregare a lungo.
Nel Santo Nome, Yud Hei Vav Hei si eleva per la Revi’a (lett. ‘quarto’). E si dovrebbe prolungare questa intonazione, che è il segreto della Tekiah. (Il posto) per renderla breve è all'aspetto (di Gevurah) di Sh’varim (brevi suoni dello Shofar) (questo è il Tevir). Il centro, che non è né prolungato né accorciato, è Teruah. Questo è il pilastro centrale e Shalshelet (lett. ‘catena’), che incatena entrambi (secondo il segreto del)lo Shekel del santuario.
Corrispondente a Revi’a, che si eleva, c'è il Cholam. Lo Sh’varim, (Tevir), è equivalente allo Shva. In questo (Revia), si dovrebbe alzare la voce e nel (pronunciare) l'altro, si dovrebbe abbassare la voce. Per questo motivo, è Sh’varim (dalla parola ‘rompere’). Questo viene fatto in segreto, siccome sta scritto della Shechinah inferiore: "Ma la sua voce non fu udita" (1 Samuele 1:13). Teruah è Shalshelet. Il Revi’i è per alzare la voce, il Tevir dei segni di cantillazione è per abbassare il tono. Shalshelet si aggrappa alle due Colonne come una catena (e le unisce insieme).
È come il Revi’i, con cui si prolunga la parola. È una vocale come il Cholam. Non c'è vocale che non abbia un segno di cantillazione corrispondente. Ad esempio, la vocale Segol corrisponde all'intonazione Segolta, la vocale Shva corrisponde all'intonazione Zakef Gadol. C'è sempre una vocale corrispondente a un segno di cantillazione per tutti coloro che conoscono i segreti nascosti.
(R’ Shimon) disse: Zarka, Makaf, Shofar Holech, Segolta. La vocale a destra è "Hashem regna". La vocale a sinistra è "Hashem regnò". La vocale al centro è "Hashem regnerà". Rabbi Acha disse: "Hashem regna" è il mondo superno, "Hashem regnò" è Tiferet e "Hashem regnerà" è l'Arca dell'Alleanza.
Capitolo 19
[modifica | modifica sorgente]"Queste sono le generazioni del cielo e della terra" (Beresheet 2:4). È stato stabilito che ovunque sia scritto: "Questi (ebr. eleh)", cancella ciò che è stato menzionato prima. Quindi l'uso della parola "Questi" (nasconde) le generazioni di Informe accennate nel versetto: "E la terra era senza forma" (Beresheet 1:2). In riferimento a quelle (generazioni di informe), si dice che il Santo, benedetto sia Lui, creò mondi e li distrusse. Quindi, sta scritto: "La terra era senza forma e vuota".
Perché il Santo, benedetto Egli sia, creò i mondi se intendeva distruggerli? Sarebbe stato meglio se non li avesse creati affatto. Ma qui deve certamente esserci un segreto. Qual è il significato di "Li distrusse"? Non può essere che il Santo, benedetto Egli sia, abbia distrutto le creazioni delle Sue stesse mani. Inoltre, questi sono i cieli di cui si dice: "Perché i cieli svaniranno come fumo..." (Isaia 51:6). Se è così, allora il Santo, benedetto Egli sia, prima creò e poi distrusse (ciò che creò).
Il segreto è che il Santo, benedetto sia Lui, ha creato il mondo tramite la Torah, come è scritto: "In principio" (Beresheet 1:1), (che è Torah) di cui è scritto: "Hashem mi ha creato come l'inizio della Sua via..." (Proverbi 8:22). (Pertanto la Torah si riferisce a se stessa come l'inizio). E con questo inizio, Egli ha creato i cieli e la terra. Li ha sostenuti tramite (la Torah), perché l'Alleanza è inclusa in "Beresheet (In principio)." Come è scritto: "Se la Mia alleanza non fosse giorno e notte, è come se non avessi stabilito le ordinanze del cielo e della terra" (Ger. 33:25). (I Cieli e la Terra sono sostenuti dalla Torah e la loro esistenza dipende dalla Torah). Questi (Cieli) sono descritti: "I cieli sono i cieli di Hashem" (Tehilim 115:16). E (la Terra è chiamata) la terra dei viventi. Comprende sette terre, di cui il re Davide disse: "Camminerò davanti a Hashem nelle terre dei viventi" (Salmi 116:9).
Dopo, Egli creò i cieli e la terra senza forma o fondamento (Yesod) – che è l'alleanza – per sostenerli. A causa di questa situazione, il Santo, benedetto sia Lui, volle dare la Torah, che rappresenta l'alleanza della circoncisione, alle nazioni del mondo, ma poiché non vollero riceverla, la terra rimase arida e secca.
Ecco perché: "Le acque sotto il cielo si raccolgano insieme in un unico luogo e appaia la terra asciutta" (Beresheet 1:9). "...le acque" – la Torah, "in un unico luogo" significa Yisrael, perché le anime di Yisrael provengono da quel luogo, di cui è scritto: "Benedetta sia la gloria di Hashem dal Suo luogo" (Yechezkel 3:12). "La gloria di Hashem" – la Shekhinah inferiore, "il Suo luogo" – la Shekhinah superiore. E poiché le loro anime provengono da lì (Binah), allora certamente Yud Hei Vav Hei riposa su di loro. È scritto su di loro: "Poiché la porzione di Hashem è il Suo popolo" (Devarim 32:9). Questo è: "Le acque si raccolgano insieme in un unico luogo".
E la Torah simboleggia il mondo civilizzato, (perché il mondo è stato creato da essa, ed è sostenuto da essa). Le nazioni del mondo che non l'hanno accettata sono rimaste sprecate e aride. Questo è che il Santo, benedetto Egli sia, ha creato mondi e li ha distrutti, (riferendosi a) coloro che non hanno mantenuto i precetti della Torah. Ciò non significa che abbia distrutto le Sue stesse creazioni, come la gente può presumere. Perché dovrebbe distruggere i Suoi stessi figli di cui è scritto: "quando furono creati (ebr. Behibar’am)" (Beresheet 2:4). Behibar’am – furono creati dalla lettera Hei (ebr. Be Hei Bera’am). x
Perché il Santo, benedetto Egli sia, creò i mondi se intendeva distruggerli? Sarebbe stato meglio se non li avesse creati affatto. Ma qui deve certamente esserci un segreto. Qual è il significato di "Li distrusse"? Non può essere che il Santo, benedetto Egli sia, abbia distrutto le creazioni delle Sue stesse mani. Inoltre, questi sono i cieli di cui si dice: "Perché i cieli svaniranno come fumo..." (Isaia 51:6). Se è così, allora il Santo, benedetto sia Lui, prima creò e poi distrusse (ciò che creò).
E Mosè volle portare i proseliti sotto le ali della Shekhinah e presunse che anche loro fossero stati tratti giù da (Malchut, che è) il (piccolo) Hei. Così, egli trasse giù (i Mochin di) questo (piccolo) Hei di Abramo. (I proseliti) portarono su di lui la discendenza, come è scritto: "Va', scendi, perché il tuo popolo... è diventato corrotto" (Shemot 32:7), (cioè, Israele peccò con il Vitello d'Oro). Non ricevettero (i Mochin de)l piccolo Hei, con timore reverenziale della lettera Yud e con amore della lettera Hei. Così egli discese dal suo grado, che è la lettera Vav.
Così la lettera Vav discese insieme a (Moshe per) proteggerlo, così non perì tra loro, perché secondo il segreto della reincarnazione, era destinato a mescolarsi tra la moltitudine mista in esilio, le cui anime avevano origine dall'aspetto di coloro di cui è scritto: "Perché i cieli svaniranno come fumo" (Isaia 51:6). Questi sono coloro per i quali Noè non implorò pietà. Di loro, è scritto: "Furono distrutti dalla terra" (Beresheet 7:23), perché provenivano da coloro di cui è detto: "Cancellerai il ricordo di Amalek" (Devarim 25:19). Mosè non si protesse da loro e lasciò cadere il (piccolo) Hei tra loro. Per questo motivo, non entrerà nella terra di Yisrael finché non riporterà l'Hei al suo posto. Questo è anche il motivo per cui cadde dal suo grado, e la lettera Vav discese con lui. Per questo motivo la lettera Hei cadde e la lettera Vav di Mosè la rialzerà.
Fu attraverso questo piccolo Hei, l'Hei di Abramo, che è la lettera Hei in BeHibar’am che Mosè ricevette assistenza, ed è scritto di lui: "Che fece andare il Suo braccio glorioso alla destra di Mosè" (Isaia 63:12). Lo prese da lì (tra i kelipot) con il potere della lettera Vav e lo portò con sé. Immediatamente, Yud-Hei si posò su di esso e il voto fu adempiuto: "Poiché Yah ha giurato sul Suo trono (ebr. Kes, Caf-Samech) che Hashem farà guerra" (Shemot 17:16). Cos'è "Di generazione in generazione"? Questo è Mosè, di cui è scritto: "Una generazione passa, e un'altra generazione viene..." (Kohelet 1:4). È già stato spiegato che una generazione contiene non meno di 600 000. Questo si riferisce a Mosè, di cui si dice che una donna in Egitto diede alla luce 600 000 figli in un solo ventre (cioè Mosè, che equivale a 600 000 anime).
Capitolo 20
[modifica | modifica sorgente]Ci sono cinque gruppi nella moltitudine mista. Questi sono i Nefilim (caduti), i Giborim (potenti), gli Anakim (giganti), i Refaim (ombre) e gli Amaleciti. A causa loro, il piccolo Hei cadde dal suo posto (Binah). Bilaam e Balak provengono dal lato di Amalek, perché se rimuovi le lettere Am da Bilaam e le lettere Lak da Balak, ti rimane Babilonia (ebr. Bavel). "Perciò il suo nome è chiamato Babilonia; perché Hashem lì confuse (ebr. balal) la lingua di tutta la terra" (Beresheet 11:9).
Questi sono coloro che rimasero di cui fu detto al tempo del diluvio: "E distrusse ogni sostanza vivente" (Beresheet 7:23). Coloro che sopravvissero (la Kelipah di Amalek) dal tempo del quarto esilio – (Edom) – divennero i leader (lett. capi) del mondo, uomini di grande potere. Diventarono un mezzo di violenza verso Yisrael e di loro è scritto al tempo del diluvio: "Perché la terra è piena di violenza per mezzo loro" (Beresheet 6:13). Questi sono gli Amaleciti.
Riguardo ai Nefilim (i caduti), è scritto: "Che i figli degli Elohim videro che le figlie degli uomini erano belle" (Beresheet 6:2). Questi sono il secondo gruppo (degli erev rav, emananti dalla Chochmah dei Kelipot) da quelli caduti dall'alto, (da Aza e Azael, che erano angeli di sopra. Hashem li fece cadere dai cieli). Quando il Santo, benedetto sia Lui, desiderò creare l'uomo, disse (agli angeli) "Facciamo l'uomo a nostra immagine..." (Beresheet 1:26). Voleva farlo capo di tutti (gli angeli di sopra), così che potesse governare tutti (gli angeli) e che fossero sotto il suo controllo, come sta scritto di Giuseppe: "E nomini degli ufficiali sulla terra" (Beresheet 41:34).
Quelli (gli Angeli) volevano denunciarlo. Chiesero (a Hashem): "Che cos'è l'uomo, che Tu ti ricordi di lui" (Salmi 8:5), perché è destinato a peccare davanti a Te? Il Santo, benedetto Egli sia, rispose: Se voi foste laggiù come lui, pecchereste più di lui. Immediatamente, "I figli di Elohim videro le figlie degli uomini..." Furono pieni di passione per loro, così il Santo, benedetto sia Lui, li lasciò cadere in catene.
(cioè i "figli di Elohim") sono Aza e Azael, dai quali discesero le anime del (secondo gruppo nella) moltitudine mista, che sono i Nefilim. Si fecero cadere e fornicarono con donne che erano belle. Per questo motivo, il Santo, benedetto Egli sia, li eliminò anche dal Mondo a Venire, affinché non avessero una porzione lì. E diede loro la loro ricompensa in questo mondo, come è scritto: "...e ripaga in faccia coloro che Lo odiano, per distruggerli" (Devarim 7:10).
Dei Giborim (i potenti), il terzo gruppo, è scritto: "Gli stessi erano uomini potenti dell'antichità, uomini di fama (lett. ‘uomini con un nome’)" (Beresheet 6:4). Questi discendono dal lato di coloro, di cui è detto: "Costruiamoci una città e una torre... e facciamoci un nome..." (Beresheet 11:4). Loro, questo gruppo della moltitudine mista, costruiscono sinagoghe e Yeshivot, mettendo il rotolo della Torah e una corona sulla sua cima, non nel nome di Hashem. Invece, lo fanno per farsi un nome, come sta scritto: "E facciamoci un nome". (I figli dell')Altra Parte, hanno sconfitto Yisrael, che è (benedetto per essere) come la polvere della terra. Li derubano, distruggendo il loro lavoro. Di loro, è scritto: "E le acque prevalsero enormemente sulla terra" (Beresheet 7:19)
I Refaim (ombre) sono il quarto gruppo (degli erev rav). Se notano che un periodo di angoscia sta per abbattersi su Yisrael, li abbandonano. Anche se hanno il potere di salvarli, non vogliono farlo. Abbandonano la Torah e coloro che la studiano. Invece, fanno favori a coloro che adorano gli idoli. Di loro, è scritto: "Le ombre dei morti (ebr. refaim) non risorgeranno" (Isaia 26:14), (cioè alla resurrezione dei morti). Quando i Figli di Yisrael vengono visitati (per essere redenti), è scritto di loro: "E fece perire ogni loro ricordo" (Ibid.).
Gli Anakim (giganti) (sono) il quinto gruppo. Sminuiscono il valore di coloro di cui è scritto: "E catene (ebr. anakim) al tuo collo" (Proverbi 1:9). Di loro, è scritto: "Che erano anche considerati Refaim come gli Anakim" (Devarim 2:11), quindi sono alla pari tra loro. Questi sono coloro che riportano il mondo a una condizione di "informe e vuoto". Il segreto di tale questione è la distruzione del Tempio, che è descritta dalle parole: "E la terra era informe e vuota", perché (il Tempio) è l'essenza del mondo e la sua sistemazione. Non appena la luce, che è il Santo, benedetto Egli sia, apparirà (al popolo ebraico), saranno spazzati via dal mondo e periranno. Tuttavia, la redenzione non dipende (dalla distruzione dei Refaim), ma da Amalek, cioè finché non sarà distrutto colui a cui si fa riferimento nel giuramento, cosa che è già stata spiegata.
Capitolo 21
[modifica | modifica sorgente]Un'altra spiegazione per: "Queste sono le generazioni del cielo..." (Beresheet 2:4) — "Questi" si riferisce a coloro di cui è scritto: "Questi sono i tuoi Elohim, o Yisrael" (Shemot 32:4). Pertanto, nel giorno in cui (Hashem), sterminerà questi, (intendendo il peccato del vitello) sarà come fu nel giorno in cui il Santo, benedetto sia Lui, creò il cielo e la terra. Come è scritto, "Nel giorno in cui Hashem Elohim fece la terra e i cieli" (Beresheet 2:4). In quel momento, il Santo, benedetto sia Lui, sarà insieme alla Sua Shekhinah e il mondo sarà rinnovato, come sta scritto: "Perché come i nuovi cieli e la nuova terra, che Io farò..." (Isaia 66:22). Questo è "Nel giorno...fatto".
In quel tempo, "dalla terra Hashem, Elohim fece crescere ogni albero che è piacevole alla vista" (Beresheet 2:9). Tuttavia, prima di quel tempo e non prima che (il peccato del vitello) sia cancellato, la pioggia della Torah non scende (per irrigare le anime di Israele). Pertanto, i figli di Yisrael, che sono simili alle erbe e agli alberi, non sono in grado di crescere. Il segreto di tale questione è come scritto: "E nessuna pianta del campo era ancora sulla terra, e nessuna erba del campo era ancora cresciuta... e non c'era un uomo per coltivare il suolo" (Beresheet 2:5). "Un uomo" allude a Yisrael, "il suolo" è il Tempio e "coltivare" è offrire sacrifici.
Un'altra spiegazione della frase: "pianta del campo" è il primo Messia, (Mashiach ben David) che non era ancora sulla terra, mentre "erba del campo" è il secondo Messia, (Mashiach ben Yosef). Perché? Perché Mosè non era lì con loro per servire la Shekhinah. Di lui, è scritto: "E non c'era un uomo per coltivare la terra". Il segreto è dato nel versetto: "Il bastone non si allontanerà da Giuda..." (Beresheet 49:10), che si riferisce al Messia ben David, "né lo scettro tra i suoi piedi", che si riferisce al Messia ben Joseph. "Finché Shiloh venga" è un'allusione a Mosè, poiché il valore numerico di (Moshe) è lo stesso di quello (Shiloh). "E l'obbedienza del popolo sia sua (ebr. velo yik’hat)"
Un'altra spiegazione: "pianta (ebr. siach) del campo" – (le anime dei) giusti, che provengono da (Yesod di Ze’er Anpin) il Giusto, la vita (ebr. chai) dei mondi. Perché Siach (Sin-Yud-Chet) – Chai (Chet- Yud) e Shin. Shin – i tre rami dell'albero, che simboleggiano i tre patriarchi – dalla vita dei mondi.
Un'altra spiegazione: "E nessuna erba (Esev) del campo – Esev è Ayin Bet e Shin. Shin allude alle tre foglie – Yud-Aleph-Heh=Daled-Vav-Nun-Heh-Yud (hanno un valore numerico di 72, che è) la Shekhinah – l'aspetto di colui che è chiamato uomo, che è Yud-Vav-Dalet, Hei-Aleph, Vav-Aleph-Vav, Hei-Aleph. "E non c'era un uomo (Aleph-Daled-Mem) per coltivare la terra," (il che significa che Moshe non aveva ancora corretto appropriatamente la Shekhinah).
Per questo motivo, è scritto: "E nessuna erba del campo era ancora cresciuta". Ciò significa che l'uomo giusto non era ancora cresciuto – Mosè, che convalida, "La verità germoglierà (crescerà) dalla terra" (Salmi 85:12). Come (la verità) è descritta: "E gettò a terra la verità" (Daniele 8:12), gli studenti della Torah, che sono come le piante. Ma non crescono in esilio finché "La verità germoglierà dalla terra". Questo è Mosè, di cui è scritto: "La legge della verità era nella sua bocca" (Malachia 2:6), perché nessun uomo si relaziona alla Shekhinah così bene come lui. Questo è, "E non c'è un uomo che coltivi la terra". Non appena (Moshe) appare, "Ma una nebbia (ebr. ed, Aleph-Dalet) salì dalla terra" (Beresheet 2:6) – Aleph-Dalet nel nome AdoSHEM. La lettera Vav ascende ad essa e diventa attraverso di essa il Signore (ebr. adon) dell'intera terra. Immediatamente, essa "irrigò tutta la faccia della terra" (Ibid.). Israele in basso sarà irrigato. (Di conseguenza riceveranno i Mochin, che sono chiamati) i settanta aspetti della Torah.
Un'altra spiegazione: "Ma una nebbia salì dalla terra". La traduzione aramaica dice: "Ma una nuvola salì dalla terra". (Questa è la Shekhina), di cui è scritto: "Poiché la nuvola di Hashem era sul tabernacolo" (Shemot 40:38). E gli studenti della Torah sulla terra saranno irrigati da lei in quel momento.
בההוא זמנא, וייצר הוי"ה אלקים את האדם, אלין ישראל. בההוא זמנא, קב"ה צייר לון בציורין דעלמא דין ועלמא דאתי. וייצר, בההוא זמנא, קב"ה עייל לון בשמיה, בציורא דב' יודי"ן י' י'. ו' בינייהו, דאינון סלקין לחשבון הוי"ה. ויהון מצויירין באנפוי, באנפין דילהון בתרין יודין, בחוטמא דילהון באת ו'.
ובגין דא אמר קרא כי מראש צורים אראנו. אלין אנון ציורין דשמא קדישא. ויהון מצויירין באנפייהו, בתרין לוחין יקירין דאנון י' י' דאיהו ו' חרות עלייהו.
ועוד צייר לון, לכל דור בבת זוגיה עלאה, דא י"ה. ואנון ו' יחודא דתרווייהו. וצייר לון באנון דציורא דלעילא, דאיהו ישראל, עמודא דאמצעיתא, כליל שכינתא עלאה ותתאה, דאנון ק"ש ערבית, וק"ש שחרית, ועלייהו אתמר עצם מעצמי ובשר מבשרי.
ומיד בההוא זמנא, נטע לון לישראל בגנתא דעדן קדישא, הה"ד ויטע ה' אלקים, אבא ואמא. גן, דא שכינתא תתאה. עדן, דא אמא עלאה. את האדם, דא עמודא דאמצעיתא, איהי תהא נטע דיליה, בת זוגיה, ולא תזוז מניה לעלם, ותהא עדונא דיליה, וישראל קב"ה נטע לון בההוא זמנא נטעא קדישא בעלמא, כד"א נצר מטעי מעשי ידי להתפאר.
ויצמח הוי"ה אלקים, אבא ואמא, כל עץ נחמד, דא צדיק. וטוב למאכל, דא עמודא דאמצעיתא, דביה הוא זמין מזון לכלא, דכלא ביה, ולא אתפרנס צדיק אלא מניה, ושכינתא מניה, ולא צריכין לתתאין, אלא כלהו נזונין לתתא על ידיה. דבגלותא לא הוה לשכינתא ולח"י עלמין מזונא, אלא בח"י ברכאן דצלותא, אבל בההוא זמנא, איהו יהא מזונא לכלא.
ועץ החיים, דהוא אילנא דחיי יהא נטיע בגו גנתא, דאתמר ביה ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. ושכינתא, לא שלטא עלה אילנא דסטרא אחרא, דאנון ערב רב, דאנון עץ הדעת טוב ורע, ולא תקבל בה עוד טמא, הה"ד ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. ובגין דא לא מקבלין גרים לימות המשיח. ותהא שכינתא, כגפנא, דלא מקבלא נטעא ממינא אחרא.
וישראל יהון כל עץ נחמד למראה, ויתחזר עלייהו שופרא, דאתמר ביה השליך משמים ארץ תפארת ישראל. ועץ הדעת טוב ורע, אדחיין מנייהו, ולא מתדבקין, ולא מתערבין בהון, דהא אתמר בישראל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, דאנון ערב רב, וגלי לון קב"ה, דביום אכלו ממנו, גרמו דאבדו ב' אבדין, דאנון בית ראשון ובית שני, דא איהו כי ביום אכלך ממנו מות תמות ב' פעמים, ואנון גרימו דצדיק יחרב ויבש, בבית ראשון דאיהי שכינתא עלאה. ובבית שני, דאיהי שכינתא תתאה, דא איהו ונהר יחרב ויבש. ונהר דא ו', יחרב בה' תתאה, בגין דאסתלק מניה נביעו די' לאין סוף.
ומיד דיפקון ישראל מן גלותא, עמא קדישא לחוד, מיד נהר דהוה חרב ויבש אתמר ביה ונהר יוצא מעדן, דא ו' להשקות את הגן, ונהר דא עמודא דאמצעיתא, יוצא מעדן, דא אמא עלאה, להשקות את הגן, דא שכינתא תתאה.
דבההוא זמנא אתמר במשה ובישראל אז תתענג על ה' בענג דאיהו: ע' עדן, נ' נהר, ג' גן. ואתקיים קרא, אז ישיר משה וגו', שר לא נאמר, אלא ישיר. ואתהפך לערב רב ענ"ג לנג"ע, ולאומין דעלמא עע"ז, כגוונא דפרעה ומצראי, דפרח בהון שחין אבעבועות. אבל לישראל יהא ענ"ג.
ודא איהו ונהר יוצא מעדן, להשקות את הגן, ומשם יפרד, והיה לארבעה ראשים, דאנון: חסד דרועא ימינא, ובההוא זמנא הרוצה להחכים ידרים, ומחנה מיכא"ל אתשקיין מניה, ועמיה מטה יהודה ותרין שבטין. גבורה דרועא שמאלא, ובההוא זמנא הרוצה להעשיר יצפין, ומחנה גבריא"ל אתשקיין מניה, ועמיה מטה דן ותרין שבטין. נצח שוקא ימינא ומנה אתשקיין משרייא דנוריא"ל, ועמיה מטה ראובן, ותרין שבטין עמיה. הוד שוקא שמאלא, דעלה אתמר ליעקב והוא צולע על ירכו, ומניה אתשקיין משרייא דרפאל, דאיהו ממנא על אסוותא דגלותא, ועמיה מטה אפרים וב' שבטין.
ד"א, ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים, אלין אנון ארבעה דנכנסו לפרדס. חד עאל בפישו"ן, דאיהו פי שונה הלכות. תניינא עאל בגיחו"ן ותמן הוא קבור, ההוא דאתמר ביה כל הולך על גחון, גבריאל, גבר אל, עליה אתמר לגבר אשר דרכו נסתרה ויסך אלוה בעדו, ולא ידע גבר ית קבורתיה, עד יומא הדין דאתגלייא תמן. ודא איהו רמז, ולחכימא ברמיזא.
תליתאה עאל בחדקל, חד קל, ודא לישנא חדידא קלא לדרשא. רביעאה עאל בפרת, דאיהו מוחא, דביה פריה ורביה. בן זומא ובן עזאי דעאלו בקליפין דאורייתא, הוו לקאן בהון. ר' עקיבא דעאל במוחא אתמר ביה דעאל בשלם, ונפק בשלם.
Capitolo 22
[modifica | modifica sorgente]בודאי אבני שיש טהור אנון דמנהון מיין דכיין נפקין. ואנון רמיזין באת א רישא וסופא. ו' דאיהו נטוי בינייהו איהו עץ החיים. מאן דאכיל מניה וחי לעלם. ואלין ב' יודי"ן אנון רמיזין בוייצר. ואנון תרין יצירות. יצירה דעלאין ויצירה דתתאין. ואנון חכמה בראש וחכמה בסוף. תעלומות חכמה. ודאי אנון תעלומות מחכמה עלאה דתחות כתר עלאה.
ואנון לקבל ב' עיינין דבהון (שמות יח א) תרין דמעין נחתו בימא רבא. ואמאי נחתו. בגין דאורייתא מתרין לוחין אלין הוה משה נחית לישראל. ולא זכו בהון ואתברו ונפלו. ודא גרים אבודא דבית ראשון ושני. ואמאי נפלו בגין דפרח ו' מנייהו דאיהו ו' דוייצר. ויהיב לון אחרנין מסטרא דעץ הדעת טוב ורע דמתמן אתייהיבת אורייתא באסור והתר מימינא חיי ומשמאלא מותא.
Capitolo 23
[modifica | modifica sorgente]קָם חַד סָבָא וְאָמַר רִבִּי רִבִּי הָכִי הוּא וַדַּאי. אֲבָל עֵץ חַיִּים לָא אִתְקְרֵי אִיהוּ. אֶלָּא הָכִי הוּא רָזָא דְּמִלָּה וַיִּיצֶר חַד יְצִירָה דְּטוֹב וְחַד יְצִירָה דְּרָע. דָּא אִיהוּ עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע. עֵץ דָּא אָדָם זְעֵירָא מִסִּטְרָא דְּחַיִּים מִנֵּיהּ וּמִסִּטְרָא דְמוֹתָא מִנֵּיהּ. תַּמָּן ב' יְצִירוֹת דִּילֵיהּ דְּאִנּוּן אִסּוּר וְהֶתֵּר, וְעֲלֵיהּ אִתְּמָר וַיִּיצֶר יְיָ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה.
וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים. דָּא שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה. עֵדֶן תְּיוּבְתָּא. וְעֲלָהּ אִתְּמָר וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן דָּא עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא. הַגַּ"ן שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה. תְּלַת קְטִירִין אִנּוּן נִשְׁמָתָא רוּחָא נַפְשָׁא לְגַבֵּיהּ. וּבְהוֹן וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. דְּאִיהוּ מִפִּיו מַמָּשׁ אִתְקְרֵי לִשְׁכִינְתָּא דְּאִיהִי נִשְׁמַת חַיִּים. מִיָּד דְּאָמַר מִלִּין אִלֵּין סָלִיק לְעֵילָא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן חַבְרַיָיא בְּוַדַּאי מַלְאֲכָא הֲוָה. וּבְוַדַּאי סָמִיךְ אִית לָנָא מִכָּל אֲתַר.Capitolo 24
[modifica | modifica sorgente]כְּגַוְונָא דָא יַעֲבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְבַּר נָשׁ דְּאִתְבְּרֵי מֵד' יְסוֹדִין. בְּזִמְנָא דְתָב בִּתְיוּבְתָּא וּמִתְעַסֵּק בְּאוֹרַיְיתָא. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיל לֵיהּ מִתַּמָּן. וְעֲלַיְיהוּ אִתְּמָר וּמִשָּׁם יִפָּרֵד. אַפְרִישׁ נַפְשֵׁיהּ מִתַּאֲוָה דִּילְהוֹן וְשַׁוֵּי לֵיהּ בְּגִנְתָּא דִילֵיהּ דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא. לְעָבְדָהּ בְּפִקּוּדִין דְּעֲשֵׂה. וּלְשָׁמְרָהּ בְּפִקּוּדִין דְּלֹא תַעֲשֶׂה. אִי זָכָה לְנַטְרָא לָהּ אִיהוּ יְהֵא רֵישָׁא עַל ד' יְסוֹדִין. וְאִתְעֲבִיד נָהָר דְּאִתְשַׁקְיָין עַל יָדֵיהּ וְלָא עַל יְדָא אַחֲרָא וְאִשְׁתְּמוֹדְעִין בֵּיהּ דְּאִיהוּ רִבּוֹן וְשַׁלִּיט עֲלַיְיהוּ.
וְאִי עָבַר עַל אוֹרַיְיתָא אִתְשַׁקְיָין מִמְּרִירוּ דְאִילָנָא דְּרַע דְּאִיהוּ יֵצֶר הָרָע. וְכָל אֵבָרִין דְּאִנּוּן מֵד' יְסוֹדִין אִתְּמָר בְּהוֹן (שמות א׳:י״ד) וַיְמָרַרוּ אֶת חַיֵּיהֶם וְגו' וַיְמָרַרוּ בִּמְרִירוּ דְּמָרָה. וּלְגַבֵּי אֵבָרִין קַדִּישִׁין דְּגוּפָא דְּאִנּוּן מִסִּטְרָא דְטוֹב עֲלַיְיהוּ אִתְּמָר (שמות ט״ו:כ״ג) וַיָּבוֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִמָּרָה וְגו'. כְּגַוְונָא דָא אָמְרוּ מָארֵי מַתְנִיתִין וַיְמָרַרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה בְּקוּשְׁיָא. בְּחוֹמֶר בְּקַל וָחוֹמֶר. וּבִלְבֵנִים בְּלִבּוּן הִלְכְתָא. וּבְכָל עֲבוֹדָה בַּשָּׂדֶה דָּא בָּרַיְיתָא. אֶת כָּל עֲבוֹדָתָם וְגו' דָּא מִשְׁנָה.
אִם תַּיְיבִין בִּתְיוּבְתָּא אִתְּמָר בְּהוֹן (שמות ט״ו:כ״ה) וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ. וְדָא עֵץ חַיִּים וּבֵיהּ וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם. וְדָא משֶׁה מָשִׁיחַ דְּאִתְּמָר בֵּיהּ (שמות י״ז:ט׳) וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ. מַטֶּ"ה דָּא מטטרון מִסִּטְרֵיהּ חַיִּים וּמִסִּטְרֵיהּ מִיתָה. כַּד אִתְהַפַּךְ לְמַטֶּה אִיהוּ עֵזֶר מִסִּטְרָא דְטוֹב. כַּד אִתְהַפַּךְ לְחִוְיָא אִיהוּ כְּנֶגְדוֹ. מִיָּד (שמות ד׳:ג׳) וַיָּנָס משֶׁה מִפָּנָיו.
וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְסָר לֵיהּ בִּידָא דְמשֶׁה וְאִיהוּ אוֹרַיְיתָא דִּבְעַל פֶּה דְּבֵיהּ אִסּוּר וְהֶתֵּר. מִיָּד (לעיל ו ע"ב) דְּמָחָא בֵּיהּ בְּטִינָרָא נְטַל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּידֵיהּ. וְאִתְּמַר בֵּיהּ (שמואל ב כ״ג:כ״א) וַיֵּרֶד אֵלָיו בַּשָּׁבֶט לִמְחָאָה לֵיהּ בֵּיהּ. וְשֵׁבֶ"ט אִיהוּ יֵצֶר הָרָע חִוְיָא. וְכֹלָּא אִיהוּ בְּגָלוּתָא מֵחֲמַת דִּילֵיהּ.
Capitolo 25
[modifica | modifica sorgente]ויצו ה' אלקים וגו', הא אוקמוה לית צו אלא ע"ז, דמתמן אלהים אחרים, ואיהי בכבד, דמנה תכבד העבודה, דאיהי ע"ז, ליה והכבד כועס, והא אוקמוה כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה. דא איהו ויצו.
על האדם, דא שפיכות דמים, כד"א באדם דמו ישפך, ודא מרה, חרבא דמלאך המות, כד"א ואחריתה מרה כלענה, חדה כחרב פיות. לאמר, דא גלוי עריות, ודא טחול. עליה נאמר אכלה ומחתה פיה וגו' דטחול לית לה פומא וערקין, ואתשקיא מעכירו דדמא אוכמא דכבד, ולא אשכחנא ליה פומא, ודא איהו אכלה ומחתה פיה וגו'. כל שופכי דמים ממרה אנון, דערקין דדמא דלבא, מיד דחזאן מרה, כלהון ברחין קדמה.
ועריין כלהו אתכסיין בחשוכא, בדם אוכמא דטחול, מאן דעבר על שפיכת דמא וע"ז וג"ע, גליא נשמתיה, בכבד מרה טחול, ודיינין ליה בגיהנם, ותלת ממנן עלייהו, משחית אף וחימה.
ט"ו עריין אנון, כחשבן י"ה, ושית אחרנין כחשבן ו'. קדם דגלו ישראל בגלותא, ושכינתא עמהון, מני קב"ה לישראל, ערות אמך לא תגלה. ודא גלותא, איהו גלוי ערותה דשכינתא, הה"ד ובפשעכם שלחה אמכם, ועל גלוי עריות גלו ישראל ושכינתא בגלותא, ודא איהי ערוה דשכינתא. והאי ערוה איהי לילית, אמא דערב רב, וערב רב אנון עריות דילה, ועריות דישראל דלעילא, דעליה אתמר ערות אביך לא תגלה.
ואנון אפרישין בין ה' ה', דלא אתקריב ו' בינייהו, הה"ד ערות אשה ובתה לא תגלה, ואנון שכינתא עלאה ותתאה, דבזמנא דערב רב דאנון נפילים, גבורים, עמלקים, רפאים, ענקים, בין ה' ה' לית רשו לקב"ה לקרבא בינייהו, ורזא דמלה ונהר יחרב ויבש, יחרב בה' עלאה, ויבש בה' תתאה, בגין דלא יתפרנסון ערב רב מן ו', דאיהו עץ החיים ובגין דא לית קריבו לו' בין ה' ה', בזמנא דערב רב בינייהו.
ולית רשו, לאת י' לקרבא בה' תניינא, הה"ד ערות כלתך לא תגלה. ואנון אפרישו בין ו' לה' עלאה, הה"ד ערות אשת אביך לא תגלה די' איהו אב, ה' אם, ו' בן, ה' בת. ובגין דא מני לגביה ה' עלאה, ערות אשת אביך לא תגלה. ערות אחותך בת אביך, דא ה' תתאה. את בת בנה ואת בת בתה, אנון ה"א ה"א דאנון תולדין דה'. ערות אחי אביך דא יו"ד דאיהו תולדה דאת י', ואיהו אח לוא"ו.
סוף סוף, בזמנא דערב רב מעורבין בישראל, לית קריבו ויחודא באתוון שם הוי"ה, ומיד דיתמחון מעלמא אתמר באתוון דקב"ה, ביום ההוא יהיה הוי"ה אחד ושמו אחד. ובג"ד אדם, דאנון ישראל, אית לון יחודא באורייתא, דאתמר בה עץ חיים היא למחזיקים בה, ואיהי מטרוניתא מלכות, דמסטרהא אתקריאו ישראל בני מלכים.
ובג"ד, אמר קב"ה, לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו, דא משנה, אתתא דההוא נער, ואיהי שפחה דשכינתא. ואי זכו ישראל, איהי עזר לון בגלותא, מסטרא דהתר, טהור, כשר. ואי לאו איהי כנגדו, מסטרא דטמא, פסול, אסור. טהור התר, כשר, איהו יצר הטוב. פסול, טמא, אסור, איהו יצר הרע.
ואתתא, דאית לה דם טוהר, ודם נדה, מסטרא דמשנה, איהי שויא ליה, ולאו איהי בת זוגיה, יחודא דיליה, דלית יחודא, עד דערב רב יתמחון מעלמא. ובג"ד אתקבר משה לבר מארעא קדישא, וקבורתא דיליה משנה איהי, ולא ידע גבר ית קבורתיה עד יומא הדין, קבורתא דיליה משנה, דשלטא על מטרוניתא, דאיהי קבלה למשה, ומלכא, ומטרוניתא מתפרשא מבעלה. בגין דא, תחת שלש רגזה ארץ וגו' תחת עבד כי ימלוך, דא איהו עבדא ידיעא, ושפחה דא משנה, ונבל כי ישבע לחם, דא ערב רב, עם נבל ולא חכם.
Capitolo 26
[modifica | modifica sorgente]עוד פתח ואמר, ויצר ה' אלקים מן האדמה, כל חית השדה, וכל עוף השמים, ווי לעלמא, דאנון אטימין לבא, וסתימין עיינין, דלא מסתכלין ברזי דאורייתא, ולא ידעין דודאי חית השדה ועוף השמים, אינון עמי הארץ. ואפילו באלין דאנון נפש חיה, לא אשתכח בהון עזר לשכינתא בגלותא, ולא למשה דאיהו עמה, דבכל זמנא דגלת שכינתא, לא זז מנה.
א"ר אלעזר, והא מאן יהב עובדא דאדם, בישראל ובמשה. אמר ליה ברי, ואנת אמרת הכי, וכי לא אוליפת מגיד מראשית אחרית, אמר ליה, הכי הוא ודאי.
ובגין דא משה לא מית, ואדם אתקרי איהו, ובגיניה אתמר בגלותא בתראה, ולאדם לא מצא עזר, אלא כלהו כנגדו. וכן עמודא דאמצעיתא אתמר ביה, ולאדם לא מצא עזר, דאפיק שכינתיה מן גלותא, הה"ד ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ומשה איהו בדיוקניה ממש, דאתמר ביה לא מצא עזר כנגדו.
בההוא זמנא, ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם, ה' אלהים אבא ואמא, תרדמה דא גלותא, דאתמר ביה ותרדמה נפלה על אברם. ארמי ליה על משה, ויישן, לית שינה אלא גלותא. ויקח אחת מצלעותיו, מצלעותיו דמאן, אלא מאלין עולמין דמטרוניתא, נטלו אבא ואמא חד מנייהו, ואיהו סטרא חוורא, יפה כלבנה. ויסגור בשר תחתנה, דא בשר דאתמר ביה בשגם הוא בשר, בשר דמשה סומק, ועליה אתמר פני משה כפני חמה, ובגין דא יפה כלבנה ברה כחמה.
ד"א ויסגר בשר, בעאן לאגנא בה עליה, הה"ד ויסגר ה' בעדו. ד"א, ויסגר, כד"א לעומת המסגרת, מסגרת מתקיימת, דבה מטרוניתא יהיה סגור ששת ימי המעשה.
Capitolo 27
[modifica | modifica sorgente]ויבן ה' אלהים את הצלע, הכא אתרמיז רזא דיבום, דאמרו ביה כיון שלא בנה שוב לא יבנה, הה"ד אשר לא יבנה את בית אחיו. אבל לגבי קב"ה אתמר ביה, ויבן ה' אלהים אבא ואמא, בני לה לגביה, הה"ד בונה ירושלם ה'. ו' דאיהו בן י"ה אבא ואמא, עלייהו אתמר ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם, דא עמודא דאמצעיתא. ויביאה אל האדם, אייתי ליה לגבי צלע, דנטיל מן ה', עולימא דילה.
ועלה אתמר ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב, ובגין דא בטורא דא אתבני בי מקדשא על ידא דקב"ה יהא קיימא לדרי דרין. ועליה אתמר גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, דקדמאה אתבני על ידא דבר נש והאי על ידא דקב"ה, ובגין דא אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו.
וכן אתמר במשה, ויבן ה' אלקים את הצלע, כד"א ולצלע המשכן השנית, צלע ודאי מסטרא דחסד חוור, מתמן אתקריאת סיהרא. ויסגר בשר תחתנה, בשר דאיהו סומק מסטרא דגבורה, ואתכליל בתרווייהו. בההוא זמנא, שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני.
זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, דא שכינתא, נערה המאורסה לגבי עמודא דאמצעיתא, אתמר בה זאת הפעם וגו' אנא ידענא דאיהי עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת ודאי יקרא אשה, מסטרא עלאה דאיהי אמא. כי מאיש לקחה זאת, מסטרא דאבא, דאיהו י', וכן משה בדיוקנא דיליה לתתא.
בההוא זמנא, יזכו ישראל, כל חד וחד לבת זוגיה, ודא איהו דכתיב ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם, וכתיב ונבאו בניכם ובנותיכם וגו', ואלין אנון נשמתין חדתין, דעתידין למהוי על ישראל כמה דאוקמוה אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף, ואז החדשות יבואו.
בההוא זמנא, מתעברין ערב רב מעלמא, ואתמר בישראל ובמשה כל חד בבת זוגייהו. ויהיו שניהם ערומים, האדם ואשתו ולא יתבוששו דאתעבר ערוה מעלמא, דאלין אנון דגרמו גלותא, ערב רב ודאי.
Capitolo 28
[modifica | modifica sorgente]ועלייהו אתמר, והנחש היו ערום מכל חית השדה וגו', ערום לרע מכל חיוון דאומין דעלמא עעכו"ם, ואנון בנוי דנחש הקדמוני, דפתי לחוה, וערב רב ודאי אינון הוו זוהמא דאטיל נחש בחוה, ומההיא זוהמא נפק קין, וקטל להבל רועה צאן דאתמר ביה בשגם הוא בשר, בשגם זה הבל. בשגם ודאי איהו משה וקטיל ליה, ואיהו הוה ברא בוכרא דאדם.
ועם כל דא, משה בגין לכסאה על ערייתא דאבוהי, נטל בת יתרו דאתמר ביה ובני קיני חותן משה, והא אוקמוה, אמאי אתקרי קיני שנפרד מקין, כד"א וחבר הקיני נפרד מקין. ולבתר בעא לאהדרא ערב רב בתיובתא, לכסאה ערייתא דאבוהי, דקב"ה מחשבה טובה מצרפה למעשה, ואמר ליה קב"ה מגזעא בישא אנון, תסתמר מנייהו, אלין אנון חובה דאדם דאמר ליה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. אלין אנון חובה דמשה וישראל.
ובגינייהו גלו ישראל בגלותא, ואתתרכו מתמן, הה"ד ויגרש את האדם, ואדם ישראל ודאי, ומשה בגינייהו אתתרך מאתריה, ולא זכה למיעל בארעא דישראל, דבגינייהו עבר מאמר דקב"ה, וחב בסלע, דמחא ביה. דלא אמר ליה, אלא ודברתם אל הסלע, ואנון גרמו. ועם כל דא, מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, דאיהו לא קביל לון, ויהיב בהון אות ברית, אלא לכסאה ערייתא דאבוה, וקב"ה אמר ליה ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו. ובגינייהו אמר מי אשר חטא לי אמחנו מספרי דאנון מזרעא דעמלק דאתמר ביה תמחה את זכר עמלק. ואנון גרמא לתברא תרין לוחין דאורייתא.
E a causa dell'"erev rav" [moltitudine mista] Israele fu esiliato, poiché è scritto "E Adamo fu espulso". Adamo è ovviamente Israele. E Moshe, a causa loro, fu espulso dal suo posto e non meritò di salire nella terra di Israele. E a causa loro trasgredì l'ordine del Santo della Benedizione e colpì la roccia, che la colpì e non le parlò, "tu parlerai alla roccia" – e loro lo causarono. E con tutto questo, il buon pensiero del Santo della Benedizione fu combinato in azione, che lui (Moshe) non li ricevette e diede loro il segno della circoncisione se non per coprire la nudità di suo padre. E il Santo della Benedizione gli disse: "Farò di te un popolo, più grande e più potente di loro" (Numeri 14:12). E a causa loro Dio disse: "Chiunque ha peccato contro di Me, lo cancellerò dal Mio libro" (Esodo 22:23), poiché sono della discendenza di Amalek, di cui è scritto: "cancellerete la discendenza di Amalek" (Deuteronomio 25:19). E anche loro causarono la rottura delle due tavole della Torah.
ומיד, ותפקחנה עיני שניהם וידעו ישראל כי ערומים הם, בטונא דמצרים, דהוו בלא אורייתא, ואתמר בהו ואת ערום ועריה. ואיוב בגין דא אמר ב' זמני ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה מה דהוה משה, אתהפך לערב רב לשמה ולשנינה, אשוב שמה הכא רמיז דעתיד לאתחזרא בינייהו בגלותא בתראה, ואזיל בינייהו לשמה, ואיהו אמר ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך.
ובזמנא דאתברו תרין לוחין דאורייתא, ואורייתא דע"פ, אתמר בהון, ויתפרו עלה תאנה, אתכסו בכמה קליפין, מערב רב, בגין כי ערומים הם, דלא יתגלו עריתייהו וכסוייא דילהון כנפי ציצית. ורצועין דתפילין, עלייהו אתמר ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. אבל לגבי ציציות, ויתפרו עלי תאנה, ויעשו להם חגורות, דא איהו חגור חרבך על ירך גבור. ודא ק"ש דאתמר ביה רוממות אל בגרונם וגו' דא הוא ויעשו להם חגורות.
Capitolo 29
[modifica | modifica sorgente]וישמעו את קול ה' אלקים וגו', כד קריבו לטורא דסיני. הה"ד השמע עם קול אלקים מדבר מתוך האש וגו', וערב רב מיתו ואנון הוו דאמרו למשה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות ואשכחו אורייתא, ואלין אנון עמי הארץ, דאתמר בהון ארור שוכב עם כל בהמה. בגין דאנון מסטרא דההוא חויא, דאתמר ביה, ארור אתה מכל הבהמה.
והא כמה ערבובין אנון בישין בעירן וחיוון. אבל אית ערבוביא מסטרא דנחש, ואית ערבוביא מסטרא דאומי עעכו"ם, דדמו לחיוון ובעירן דחקלא. ואית ערבוביא מסטרא דמזיקין דנשמתן דחייביא, אנון מזיקין דעלמא ממש. ואית ערבוביא דשדים ורוחין ולילין וכלא מעורבין בישראל. ולא אית בכלהו לטייא כעמלק, דאיהו חיויא בישא, אל אחר, איהו גילוי לכל עריין דעלמא. רוצח איהו ובת זוגיה סם מות, ע"ז. וכלא סמא"ל ואית סמא"ל ואית סמא"ל, ולאו כלהו שויין, אבל ההוא סטרא דחיויא איהו לטייא על כלא.
ויקרא ה' אלקים אל האדם ויאמר לו איכה. הכא רמיז ליה, דעתיד לחרבא בי מקדשא, ולמבכי בה איכה, הה"ד איכה ישבה בדד, א"י כ"ה. ולזמנא דאתי עתיד קב"ה לבערא כל זינין בישין מעלמא, כדכתיב בלע המות לנצח. כדין תב כלא לאתריה. כדכתיב ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.
Capitolo 30
[modifica | modifica sorgente](בראשית) תנינן כל שלמה דאתמר בשיר השירים, במלכא דשלמא דיליה במלך סתם, בנוקבא. מלך תתאה בעלאה, ורזא דמלה, דירתא תתאה לעלאה, תרווייהו כחד, והיינו בית, דכתיב בחכמה יבנה בית, וכתיב אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון, אפריון דא תקונא דעלמא תתאה, מעלמא עלאה.
דעד לא ברא קב"ה עלמא, הוה סתים שמיה ביה, והוה הוא ושמיה סתים בגויה חד, ולא קיימא מלה, עד דסליק ברעותא למברי עלמא, והוה רשים ובני ולא קיימא עד, דאתעטף, בעטופא חד דזיהרא, וברא עלמא.
ואפיק ארזין עלאין, רברבין, מההוא נהורא זיהרא עלאה, ושוי רתיכו על תרין ועשרין אתוון רשימין, אתגליפו בעשר אמירן, ואתיישבו, הה"ד מעצי הלבנון, וכתיב ארזי לבנון אשר נטע.
עשה לו המלך שלמה, לו, לגרמיה. לו, לתקוניה. לו, לאחזאה יקרא עלאה. לו, לאודעא דאיהו חד, ושמיה חד, כמה דאת אמר, יהיה ה' אחד ושמו אחד, וכתיב וידעו כי אתה שמך ה' לבדך.
במטון דקלפוי קסטורין ידיעא. נטיף לסטרא דא לעילא נטיף לימינא, סטא לשמאלא נחית לתתא, וכן לארבע זויין. מלכו אתפרש לעילא ותתא ולארבע זויין, למהוי חד נהרא עלאה.
נחית לתתא, ועביד ליה ימא רבא, כמה דאת אמר כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא, דהא הוא כניש כלא, ושאיב ליה בגויה. כד"א אני חבצלת השרון שושנת העמקים, ואין שרון אלא אתר ימא רבא, דשאיב כל מימין דעלמא, דאפיק ושאיב, ונהיר דא בדא, באורחין ידיען. וכדין עלייהו כתיב בחכמה יבנה בית, וע"ד בית בראשית. אבל ביתא עלאה רברבא, ישובא דעלמא, מלך סתם, ביתא תתאה.
והמלך ישמח באלקים, עלאה, לאחדא ביה תחות רישיה, ולקרבא ליה בחדוה, למהוי כלא חד. והמלך ישמח באלקים, חדו נהורא דאפיק, דנפיק בחד שבילא, טמיר וגניז, ועייל ביה ב', תרין דאינון חד. על דא עלמא אשתכלל, בקיומא שלים.
והמלך ישמח באלקים, עלמא תתאה חדי, בעלמא עלאה סתימא, ההוא דשדר חיים לכלא, חיי מלכא אקרון, דא עקרא דביתא. ביתא דא, בני ביתא דעלמא, ובני עלמא. ודא הוא, בראשית ברא אלקים, ב' ראשית, ראשית חכמה, כד כניש כלא לגויה, ואתעביד ימא רבא, לשאבא כלא.
ימא דקאפו, מימוי שאיב, כל מימין דעלמא, וכניש לון לגויה, ומיין אזלין ושאטין, ואשתאבן ביה. ודא נפיק מגו עלאה, וסימניה דרזא דא, מבטן מי יצא הקרח דמימוי גלידין ביה, לשאבא אחרנין.
האי קרח, ימא דקפא, לא נגדין מימוי, אלא בשעתא דתוקפא דדרום מטי לגביה, ומקריב ליה בהדיה, כדין מיא דהוו גלידין בסטרא דצפון, משתרן ונגדין, דהא מסטרא דצפון גלידי מיא, ומסטרא דדרום, משתרן ונגדין. לאשקאה כל אינון חיות ברא, כד"א ישקו כל חיתו שדי וגו', ואלין אקרון הרי בתר, טורין דפרודא, דכלהו משתקיין, כד סטרא דדרום שארי לקרבא בהדיה, וכדין מיא נגדין, ובחילא דא עלאה דנגיד, כלא הוו ברבו בחדו.
כד מחשבה סליק ברעו, מטמירא דכל טמירין מטו מגויה חד נהר, וכד מתקרבין דא בדא, בחד שביל דלא ידיע לעילא ותתא, והכא הוא ראשיתא דכלא. וב' מלך סתם, מהאי ראשיתא אשתכלל ודמי דא לדא.
ברא אלקים את השמים, ואפיק קול מגויה, ודא אקרי קול השופר, והיינו ברא אלקים את השמים, דאיהו קול השופר, ושמים שליטין בחיי המלך עלאה, על ארעא, וסימניך בן ישי חי על האדמה, דחיים תליין בבן ישי, ובהו שליט בכלא, וארעא מיניה אתזנת, הה"ד ואת הארץ, וא"ו דאתוסף, לשלטאה במזוני על ארעא.
את לעילא, והוא חילא דכללא דעשרין ותרין אתוון, דאפיק א"ת א' ת' אלקים דא, ויהיב לשמים, כד"א בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו, והיינו את השמים, לאכללא דא בדא, ולחברא לון דא בדא, לאתקיימא כחדא, באנון חיי מלכא, מלך סתם לאתזנא מן שמים. ואת הארץ חבורא דדכר ונוקבא, דאתגליפו באתוון רשימין, וחיי מלכא דאתנגידו מן שמיא, דשמים נגדין לון לקיימא ארעא וכל אכלוסין דילה.
ורזא, דאלקים עלאה עבד שמים וארץ לקיומא, ואפיק לון כחדא, בחילא דלעילא ראשיתא דכלא. כגוונא דא, רזא עלאה נחית לתתא והאי בתראה עביד שמים וארץ לתתא.
ורזא דכלא ב', תרין עלמין נינהו, ובראו עלמין, דא עלמא עלאה, ודא עלמא תתאה, דא כגוונא דדא, דא ברא שמים וארץ, ודא ברא שמים וארץ, ועל דא ב', תרין עלמין נינהו, דא אפיק תרין עלמין, ודא אפיק תרין עלמין וכלא בחילא דראשית עלאה.
נחית עלאה בתתאה, ואתמלייא בארח דחד דרגא דשרי עלה, כגוונא דההוא שביל סתים וטמיר וגניז לעילא, בר דחד, שביל דקיק וחד ארח, ההוא דלתתא ארח, כד"א וארח צדיקים כאור נוגה. וההוא דלעילא שביל דקיק, כדכתיב נתיב לא ידעו עיט. ורזא דכלא הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה. וכתיב בים דרכך ושבילך במים רבים. עלמא עלאה כד אתמליא ואתעברא כנוקבא דמתעברא מן דכורא, אפיקת תרין בנין כחד, דכר ונוקבא, ואינון שמים וארץ, כגוונא עלאה.
ממימו דשמיא אתזן ארעא, ומימוי אשתדן בגווה, אלא דעלאי דכר, ותתאי נוקבא, ותתאי מן דכורא אתזנן, ומיין תתאין קראן לעלאין, כנוקבא דפתיחא לדכורא, ושדת מיא, לקבל מיא דדכורא למעבד זרעא, ונוקבא מן דכורא אתזנת, הדא הוא דכתיב, ואת הארץ, בתוספת ויו כמה דאתמר.
כתיב שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו', אתוון אתחקקו בעובדא דכלא, בעובדא דעלאה, ובעובדא דתתאה. לבתר, אתרשימו אתוון, ואתחקקו בקרא, ב' בראשית ברא, א' אלקים את. ב' ראשית ברא, ודאי כמה דאתמר, ב' ברא ודאי בחילא עלאה. ב' נוקבא, א' דכר כמה דב' ברא ודאי בחילא דלעילא, הכי א' אפיק אתוון. כללא דעשרין ותרין אתוון, השמים ה' אפיק שמים, למיהב ליה חיין ולאשרשא ליה.
ואת הארץ, ו' אפיק הארץ, למיהב לה מזונא ולאתקנא לה ולמיהב לה ספוקא דאתחזי לה. ואת הארץ, דנטיל וא"ו א"ת כללא דעשרין ותרין אתוון, ומתזן ארעא, וארעא כליל לון לגווה, כד"א כל הנחלים הולכים אל הים, והיינו רזא ואת הארץ, דכניש כלא לגווה, וקבלית לון הארץ. נטלא הארץ וא"ת, דא שמים וארץ כחדא. את השמים, רזא דשמים וארץ כחדא.
וקבילת לון לאתזנא. מטון מלה בקולפוי שכיחי. קוסטרא דקוטרא בארעא שכיח. כד אשא דמלהטא נגיד ואתער משמאלא, אחיד בה, וסלקא תננא, כד"א והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש, דא אשא ודא תננא. וכתיב ואת ההר עשן, מגו דאשא כד נחית, אחידן דא בדא, תננא באשא. וכדין בסטר שמאלא קיימא כלא. והיינו רזא, אף ידי יסדה ארץ. וימיני טפחה שמים. בחילא דימינא לעילא, כי האי גוונא אתעבידו שמיא, דאיהו דכר, ודכר מסטרא דימינא קא אתי, ונוקבא מסטרא דשמאלא.
שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, עד הכא אסתלקו מלין, דלא לשאלא, כדלעילא, דחכמה אשתכליל מאין, ולא קיימא לשאלא, דסתים ועמיק, לית דיקום ביה. כיון דאתפשט נהורא עמיקא, נהוריה קיימא בשאלתא, אע"ג דאיהו סתים מכלא דלתתא, וקראן ליה על פום שאילתא מי מי ברא אלה.
והיינו רזא דקאמרן, מבטן מי יצא הקרח, מבטן מי ודאי, ההוא דקיימא לשאלתא, ולית לשאלא מה לעילא מה לתתא, אלא לשאלא אתר דנפקן למנדע, ולא למנדע ליה, דהא לא יכלין, אלא קיימא לשאלתא ולא למנדע ביה.
בראשית, ב' ראשית, ראשית מאמר הוא, או נימא דבראשית איהו מאמר, אלא עד לא נפיק ואתפשט חיליה, וכלא סתים ביה, בראשית איהו, ומאמר איהו. כיון דנפיק ואתפשט מניה חילין, ראשית אקרי, והוא מאמר בלחודוי. מי שאילתא ההוא דברא אלה, לבתר כד אתפשט ואשתכלל, אתעביד י"ם, וברא לתתא. וכלא עביד כההוא גוונא ממש דלעילא, דא לקבל דא, ודא כגוונא דדא, ותרווייהו ב'.
כתיב עד שהמלך במסבו, במסבו לאתיישבא במלכו תתאה, ברזא דההוא חברותא ותפנוקא, דההוא חביבותא דבעדן עלאה, בההוא שביל דסתים וגניז, ולא אתידע, ואתמליא מניה, ונפקא בנחלין ידיען. נרדי נתן ריחו, דא מלכא תתאה, דברא עלמא לתתא, כגוונא דלעילא, וסליק ריחא טבא עלאה, לשלטאה, ולמעבד, ויכיל ושליט, ונהיר בנהורא עלאה.
בתרין גוונין אתברי עלמא, בימינא ובשמאלא, בשיתא יומין עלאין, שיתא יומין אתעבידו לאנהרא, כמה דאת אמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ. ואלין כרון ארחין, ועבדו שיתין נוקבין, לתהומא רבא, ואינון שיתין נוקבין לאעלאה מיא דנחלי גו תהומא, ועל דא השיתין מששת ימי בראשית נבראו, ואינון הוו שלמא דעלמא.
והארץ היתה תהו ובהו, סוספיתא דקמרי גו קולטוי, דהוה בקדמיתא ולא אתקיימת, היתה כבר. ולבתר, אתקיימת, בארבעין ותרין אתוון, אתגליף עלמא, ואתקיימת, וכלהו עטורא דשמא קדישא.
כד מצטרפין, סלקין אתוון לעילא, ונחתין לתתא, מתעטרין בעטרין, בארבע סטרי עלמא, ויכיל עלמא לאתקיימא, ואלין אתקיימין בעובדוי דעלמא. טופסרא דקילטא בהני שכיחי, כחותמא דגושפנקא, עאלו ונפקו את ואת, ואתברי עלמא, עאלו גו חותמא ואצטרפו ואתקיים עלמא.
בקולפי דחויא רברבא, מחו ועאלו תחות נוקבי דעפרא, אלף וחמש מאה אמין, לבתר תהומא רבא, הוה סליק בחשוכא, וחשוכא חפי כלא, עד דנפק נהורא, ובקע בחשוכא, ונפק ואתנהיר, דכתיב מגלה עמוקות מני חשך ויוצא לאור צלמות.
מיא אתקלו בתיקלא, אלף וחמש מאה, באצבען, תלת נטיפו גו תיקלא, פלגו מנייהו לקיומא, ופלגו דעאלו לתתא. אלין סלקין ואלין נחתין, כיון דסליקו, בסליקו דידא, קאים תיקלא באורח מישר, ולא סטא לימינא ולשמאלא, הה"ד מי מדד בשעלו מים וגו'.
כלא הוה ביה בארעא סתים ולא אתגלייא, וחילא ותקפא ומיא גלידין בגווה, ולא נגידו, ולא אתפשטו, עד דאנהיר עלה נהורא דלעילא, ונהורא מחאת בקולטוי, ואשתריאו חילה, הה"ד ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור, דא הוא אור קדמאה עלאה, דהוה מקדמת דנא.
ומהכא נפקו כל חילין ותוקפין, וארעא אתבסמת ואפיקת חילהא לבתר, כיון דנהיר ונחית, הוה אסתלק נהוריה מסייפי עלמא עד סייפי עלמא, כד אסתכל בחייבי עלמא אתגניז ואתטמיר ולא נפיק אלא בשבילוי סתימין דלא אתגליין.
Capitolo 31
[modifica | modifica sorgente]וירא אלקים את האור כי טוב, תנן כל חלמא דקיימא בקיומא דכי טוב, שלמא הוא לעילא ותתא. חמי אתוון כפום ארחוי, כל חד וחד. חמא ט', טב ליה, טב לחלמיה, דהא אורייתא פתח ביה כי טוב, נהיר מסייפי עלמא לסייפי עלמא, ט', טב, טוב הוא, טב: נהירו באשלמותא.
ט' תשיעאה דכלא, את דאתנהיר מעלאה, ראשיתא ואתכליל ביה, ואתעביד בסתימו דנקודה, רזא די', דהיא נקודה חדא. ו' מחיליה נפיק, ביה אתעביד שמים. כד אסתיים בנקודה חד ואתגניז גו, אתנהרא ב'. מניה נפקו עלאה ותתאה, עלאה טמירא, תתאה אתגלייא, ברזא דתרין, וקיימא בחילא דלעילא.
ודא הוא טוב, אלין תלת אתוון, טו"ב, אתכלילו לבתר לצדיקא דעלמא, דכליל כלא לעילא ותתא, כד"א אמרו צדיק כי טוב, בגין דנהירו עלאה כלילא ביה, דכתיב טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, לכל כתיב, דא סתמא דמלה בגין לאנהרא יומא חד דנהיר לכלא, עלאה על כלא. עד כאן סתמא דמלין.
Capitolo 32
[modifica | modifica sorgente]בראשית ברא אלקים, רזא דראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. דא חכמה עלאה, דאיהי ראשית. ב' ביתא דעלמא, לאתשקאה, מההוא נהר, דעייל ביה. רזא דכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ונהר דאכניש כלא, מעומקא עלאה, ולא פסיקו מימוי לעלמין, לאשקאה לגנתא.
וההוא עומקא עלאה בית ראשון, אסתיימו ביה אתוון, בחד שביל דקיק דגניז בגויה, ומגו ההוא עומקא, נפקו תרין חילין, דכתיב את השמים, שמים לא כתיב, אלא השמים, מגו ההוא עומקא דסתים מכלא. ואת הארץ, נהר דא אפיק להאי ארץ.
אבל בכללא דשמים הוה, ונפקו כחדא, מתדבקא בסטרוי, דא בדא. כד אתנהיר ראשיתא דכלא, שמים נטלו לה, ואותיבו לה באתרה, דכתיב ואת הארץ, ואת כללא דאתוון דאינון את.
כד אתהדרת ארעא למיתב באתרה, ואתפרש מסטרוי דשמים, הות תוהה ובוהה לאתדבקא בשמים כחדא, כקדמיתא, בגין דחמת לשמים נהירין, והיא אתחשכת, עד דנהורא עלאה נפק עלה, ואנהיר לה, ותבת באתרה, לאסתכלא בשמיא אפין באפין, וכדין אתתקנת ארעא, ואתבסמת.
נפק נהורא בסטר ימינא, וחשוכא בסטר שמאלא, ואפריש לון, לבתר, בגין לאתכללא דא בדא, הה"ד ויבדל אלקים בין האור ובין החשך, ואי תימא הוה הבדלה ממש, לא, אלא יום אתי מסטרא דנהורא, דאיהו ימינא, ולילה מסטרא דחשוכא, דאיהו שמאלא. וכד נפקו כחדא, אפריש לון. והבדלה הוה מסטרוי, לאסתכלא אפין באפין, ולאתדבקא דא בדא למהוו כלא חד.
ואיהו אקרי יום, וקרי ליה יום. ואיהי קרי לילה כד"א ויקרא אלקים לאור יום וגו'. מהו ולחשך, דא חשך דאחיד ללילה, דלית לה נהורא מגרמה, ואע"ג דאתא מסטרא דאשא דאיהי חשך, אבל חשך, עד דאתנהיר מסטרא דיום, יום נהיר ללילה, ולילה לא נהיר עד זמנא דכתיב ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה.
Capitolo 33
[modifica | modifica sorgente]רבי אלעזר קפץ בקדמיתא, ודרש קול ה' על המים אל הכבוד הרעים ה' על מים רבים, קול ה', דא קול עלאה, דממנא על המים, דנגדין מדרגא לדרגא, עד דמתכנשי לאתר חד, בכנופיא חדא. ההוא קול עלאה משדר לאינון מיין בארחייהו, כל חד וחד כפום ארחיה, כהאי גננא דממנא על מיא, לשדר לון, לכל אתר ואתר, כדחזי ליה. כך קול ה' ממנא על מיא.
אל הכבוד הרעים, כד"א ורעם גבורותיו מי יתבונן, דא סטרא דאתיא מן גבורה ונפקא מניה. ד"א, א"ל הכבוד הרעים, דא ימינא, דנפקא מניה שמאלא, ה' על מים רבים, ה' דא חכמה עלאה דאקרי יו"ד. על מים רבים, על ההוא עומקא סתימאה דנפיק מניה. כד"א ושבילך במים רבים.
Capitolo 34
[modifica | modifica sorgente]ר"ש פריש פלוגתא, ואמר, פתח קרא ואמר, כתיב לעמת המסגרת תהיינה הטבעות בתים לבדים, מאן ההוא מסגרת, דא הוא אתר סגיר דלא פתיחא, בר בשביל חד דקיק, דאתיידע בגניזו לגביה, ובגיניה אתמלי ורשים תרעין, לאדלקא בוצינין. ובגין דאיהו אתר גניז וסתים, אקרי מסגרת, ודא הוא עלמא דאתי, וההוא עלמא דאתי אתקרי מסגרת.
תהיינה הטבעות, אלין עזקאן עלאין, דאתאחדן דא בדא, מיא מרוחא, ורוחא מאשא, ואשא ממיא, כלהון אתאחדן דא בדא, ונפקן דא מן דא בהני עזקאן, וכלהון מסתכלן לגבי ההוא מסגרת, דביה מתאחד, לההוא נהרא עלאה, לאשקאה לון, ואתאחדן ביה.
בתים לבדים, הני עזקאן, מלאין אינון בתים, ואתרין לבדים, דאינון רתיכין דלתתא, בגין דדא אתי מסטרא דאשא, ודא מסטרא דמיא, ודא מסטרא דרוחא, וכן כלהו, בגין למהוי רתיכא לארונא, ועל דא מאן דמקרב יקרב באלין בדים, ולא במה דלגו, לך לך אמרין נזירא, סחור סחור לכרמא לא תקרב בר אינון דאתחזון לשמשא לגו, לון אתיהיב רשותא לאעלאה לשמשא ולקרבא, ועל דא כתיב והזר הקרב יומת.
Capitolo 35
[modifica | modifica sorgente]בית דבראשית רברבא, רבי יוסי שאיל ליה ואמר, האי שיתא יומי בראשית דקא תנינן מאן אנון, אמר ליה, היינו דכתיב ארזי לבנון אשר נטע, כמה דאלין ארזין נפקין מן לבנון, הכי נמי אנון שיתא יומין, נפקין מן בראשית.
ואלין שיתא יומין עלאין קרא פריש לון, דכתיב לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו', כי כל, דא צדיק. בשמים, דא תפארת. ובארץ, דא כ"י, כתרגומו, די אחיד בשמיא ובארעא, כלומר, דיסודא דעלמא דאקרי כל, איהו אחיד בתפארת, דאקרי שמים, ובארץ, דאקרי כ"י.
ועל דא, בראשית, ב' ראשית, היא ב' בגין דאיהי תניינא לחושבנא. ואקרי ראשית, בגין דהאי כתרא עלאה טמירא, היא קדמאה, ועל דלא עייל בחושבנא, תניינא הוי ראשית. בגין דא ב' ראשית. ועוד, כמה דחכמה עלאה, איהי ראשית, חכמה תתאה, ראשית נמי הויא, ועל דא, לית לאפרשא ב' מן ראשית.
בראשית, מאמר קרינן ליה, והכי הוא, ושיתא יומין נפקין מינה, ואתכלילן ביה, ואלי אקרון, כגוונא דאלין אחרנין.
ברא אלקים, הה"ד, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, מאי להשקות את הגן, לאשקאה ולקיימא ליה, ולאסתכלא ביה, בכל מה דאצטריך. אלקים: אלקים חיים, דמשמע בראשית ברא אלקים, ודאי על ידא דההוא נהרא, בגין לאפקא כלא, ולאשקאה כלא.
את השמים, חבורא דכר ונוקבא כדקא חזי. לבתר האי, ביה אתברי עלמא לתתא, ביה יהיב חילא לכלא. את השמים, דמשמע דשמים אפיקו את, בחילא דרזא דאלקים חיים, בתר דראשית אפיק ליה.
כיון דהאי אפיק כלא, וכלא אתיישב בדוכתיה, כחד עזקא דא בתרייתא אתעבידת ראשית, ובהאי ראשית אפיק נהורין עלאין, ושרי נהרא, ושרי מיא לנגדא, לקבלא לתתא, ועל דא בראשית ודאי, ברא אלקים, ביה ברא עלמא תתאה, ביה אפיק נהורין, ביה יהיב חילא לכלא.
ר' יהודה אמר, על דא כתיב היתפאר הגרזן על החוצב בו, שבחא דמאן, לאו דאומנא הוא. כך בהאי ראשית, ברא אלקים עלאה את השמים, שבחא דמאן, דאלקים הוא.
אמר ר' יוסי האי דכתיב אשר לו אלקים קרובים אליו, קרובים, קרוב מבעי ליה, אלא אלקים עלאה, אלקים דפחד יצחק, אלקים בתראה, ובגיני כך קרובים, וגבורות סגיאין אנון, דנפקין מחד, וכלהו חד.
(תוספתא) בראשית ברא רמז לכתר חכמה. אלקים רומז לבינה את רומז לגדולה וגבורה. השמים דא הוא ת"ת. ואת רומז לנצח הוד יסוד, הארץ רומז למלכות (עד כאן תוספתא).
Capitolo 36
[modifica | modifica sorgente]“E Dio disse: Sia la luce, e la luce fu” (Genesi 1:3). Questa è la luce primordiale che Dio creò. È la luce dell'occhio. Questa luce Dio la mostrò ad Adamo, e per mezzo di essa egli fu in grado di vedere da un capo all'altro del mondo. Questa luce Dio la mostrò a Davide, ed egli, contemplandola, cantò la sua lode, dicendo: “Oh, quanto è grande la Tua bontà, che hai riservato per coloro che Ti temono” (Salmi 31:20). Questa è la luce attraverso la quale Dio rivelò a Mosè la terra di Israele da Galaad a Dan.”...
“Prevedendo l'ascesa di tre generazioni peccaminose, la generazione di Enoch, la generazione del Diluvio e la generazione della Torre di Babele, Dio allontanò la luce dal loro godimento. Poi la diede a Mosè nel tempo in cui sua madre lo stava nascondendo, per i primi tre mesi dopo la sua nascita.
Quando Mosè fu portato davanti al Faraone, Dio gliela tolse e non la restituì finché non si fermò sul monte Sinai per ricevere la Torah. Da allora in poi Mosè la tenne per sé fino alla fine della sua vita e perciò non poteva essere avvicinato dagli Israeliti finché non si fosse messo un velo sul volto (Esodo 34:33).
“Sia la luce, e la luce fu” (Genesi 1:3). A qualsiasi cosa venga applicata la parola vayehi {e fu}, quella cosa è in questo mondo e nel mondo a venire.” “Rabbi Isaac disse: Alla Creazione, Dio irradiò il mondo da un capo all'altro con la luce, ma poi fu ritirata
per privare i peccatori del mondo del suo godimento, e viene conservato per i giusti
ההוא נהורא נפק מגו חשוכא, דאתגלפא בקלפוי דטמירא דכלא, עד דמההוא נהורא דאתגניז, אתגליף בשביל חד טמירא, לחשוכא דלתתא, ונהורא שארי ביה. מאן חשוכא דלתתא. ההוא דאקרי לילה, דכתיב ביה ולחשך קרא לילה.
וע"ד תנינן מאי דכתיב מגלה עמוקות מני חשך, ר' יוסי אומר אי תימא מחשך סתים אתגליין, הא חזינן דטמירין אנון, כל אנון כתרין עלאין, וקרינן עמוקות, מהו מגלה, אלא, כל אנון טמירין עלאין לא אתגליין, אלא מגו ההוא חשוכא, דאיהו ברזא דליליא. ת"ח, כל אנון עמיקין סתימין דנפקי מגו מחשבה, וקלא נטיל לון, לא אתגליין, עד דמלה מגלה לון, מאן מלה היינו דבור.
והאי דבור אקרי שבת, ובגין דשבת אקרי דבור, דבור דחול אסור בשבת. וכך הוה עביד ר"ש כד חמי לאמיה דהות משתעיא, הוה אמר לה, אמא שתוקי, שבת הוא ואסיר. בגין דדבור דא בעיא לשלטאה, ולא אחרא. והאי דבור דאיהו אתי מסטרא דחשך, מגלה עמוקות מגויה. ומשמע מני חשך, ההוא דאתי מסטרא דחשך, דכתיב מני דייקא.
אמר רבי יצחק, אי הכי, מאי דכתיב ויבדל אלקים בין האור ובין החשך. א"ל, אור אפיק יום, וחשך אפיק לילה, לבתר חבר לון כחדא, והוו חד, דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, דלילה ויום אקרון חד, והאי דכתיב ויבדל אלקים בין האור ובין החשך, דא בזמנא דגלותא דאשתכח פרודא.
א"ר יצחק, עד הכא דכורא באור, ונוקבא בחשוכא, לבתר מתחברן כחדא למהוי חד. במאי אתפרשאן. לאשתמודעא בין נהורא ובין חשוכא, מתפרשן דרגין, ותרווייהו כחד הוו, דהא לית נהורא אלא בחשוכא, ולית חשוכא אלא בנהורא. ואע"ג דאנון חד, אתפרשן בגוונין ועם כל דא אנון חד, דכתיב יום אחד.
Capitolo 37
[modifica | modifica sorgente]ר"ש אמר, על ברית עלמא אתברי, ואתקיים, דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. מאן ברית דא צדיק, יסודא דעלמא, דאיהו רזא דזכור, וע"ד עלמא קיימא בברית, יומם ולילה כחדא, דכתיב, אם לא בריתי יומם ולילה, חקות שמים וארץ לא שמתי, חקות שמים דנגדין ונפקין מעדן עלאה.
פתח ואמר מקול מחצצים בין משאבים שם יתנו צדקות ה' וגו'. מקול מחצצים, דא קול יעקב, מחצצים כד"א איש הבינים. בין משאבים, דאיהו יתיב בין אנון דשאבין מיא מלעילא, והוא נטיל בתרין סטרין, וכליל להון בגויה.
שם יתנו צדקות ה'. תמן הוא אתר מהימנותא, לאתדבקא. שם יתנו צדקות ה', תמן ינקין צדקות ה' ושאבין. צדקות פרזונו, דא צדיק דעלמא, דאיהו קיים וקדיש, ואיהו שאיב ונטיל כלא, ומפזר לגבי ימא רבא, אינון מיין עלאין. בישראל, דישראל ירתו קיים דא. ויהביה לון קודשא בריך הוא ירותת עלמין.
"Là cantarono la giustizia di Ad-nai" (Giudici 5:11) – Lì è il luogo della fede, per aggrapparsi [ad essa]. "Là cantarono la giustizia di Ad-nai" – da lì deriva la giustizia, e sono estratti [come l'acqua]. "La giustizia raggiunse Israele" questo è lo Tzadik del mondo [un simbolo per la circoncisione e per Yesod], che è vivo e santo, e attira e trasporta tutto, e si diffonde sul grande mare [un simbolo per Malchut], che sono le acque superiori. "In Israele" – Israele ha l'eredità di continuare questo, e il Santo Benedetto ha dato a Israele questa eredità [della circoncisione] per sempre.
כיון דישראל שבקו ליה, דהוו גזרין ולא פרעין, מה כתיב אז ירדו לשערים עם ה', ירדו לשערים, אינון שערי צדק, הוו יתבין לתרעי, ולא עאלין לגו, ובההוא זמנא כתיב ויעזבו את ה' וגו', עד דאתת דבורה, ונדיבת לון בהאי כמה דכתיב בפרוע פרעות בישראל וגו'.
Poiché Israele aveva abbandonato {il brit}, poiché erano circoncisi ma non scoperti, cosa è scritto? "Allora scesero alle porte" – quelle sono le "porte della giustizia" (Salmi 118:19) il che significa che erano seduti alla porta, e vi salirono, e riguardo a quel momento è scritto "abbandonarono Ad-nai ecc." (Giudici 10:6) finché Devorah non arrivò, e diede loro [consapevolezza] riguardo a questo, come è scritto "Scoperto, scoperto in Israele" (Giudici 5:2).
וע"ד כתיב, חדלו פרזון בישראל, חדלו פרזון, דא הוא פרזונו דקא אמרן, חדלו פרזון קיים קדישא, דלא אתפרעון עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל, מאי אם, אלא אנא נחתית מיין עלאין מעילא, לקיימא עלמין, בישראל סתם, לעילא ותתא, לאחזאה, דעלמא לא אתקיים, אלא על קיימא דא, ורזא דכלא, וצדיק יסוד עולם כתיב.
E riguardo a questo è scritto "la liberazione cessò in Israele" (Giudici 5:11). La liberazione cessò – raggiunse è ciò che diciamo, la liberazione cessò [finché] la santità non fu sostenuta: "[la liberazione] non raggiunse finché non mi sollevai, Debora, una madre in Israele" (Giudici 5:12) Cos'è "madre"? Piuttosto [disse] ‘Ho portato le acque superiori dall'alto, per sostenere i mondi’. "In Israele" – completamente, Israele Sopra e Sotto, per aggrapparsi ad esso, poiché il mondo non esisterebbe se questo non fosse sostenuto, e questo è il segreto di tutto, come è scritto "tzadik è la base del mondo" (Proverbi 10:25)
תלת נפקי מחד, חד בתלת קיימא, עאל בין תרין, תרין ינקין לחד, חד יניק לכמה סטרין, כדין כלא חד. הדא הוא דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, יום דערב ובקר כליל כחדא. היינו רזא דברית יומם ולילה, וביה כלא חד.
Tre sono usciti da uno, uno è stato stabilito in tre, è cresciuto in due, due danno sostentamento a uno, uno nutre molti lati, e quindi non sembrano uno. E [tuttavia] questo è ciò che è scritto "e fu sera e fu mattina, un giorno" (Genesi 1:5), un giorno include sera e mattina e sono uno: questo è il segreto del brit del giorno e della notte, e in esso sembra che non sia uno [ma tutto è uno, come il brit ci fa vedere l'Uno è tutta la realtà].
(תוספתא) תנינן, מל ולא פרע את המילה, כאילו לא מל, בגין דתרין דרגין אינון, מילה ופריעה, זכור ושמור. צדיק וצדק, דכר ונוקבא, אות ברית, דא יוסף, וברית דא רחל, ואצטריך לחברא לון, ובמה מחבר לון, כד איהו גזיר, ופריע, ומאן דגזיר ולא פריע, כאלו עבדו בינייהו פרודא (עד כאן תוספתא).
Capitolo 38
[modifica | modifica sorgente]ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים, ר' יהודה אמר, שבעה רקיעים אנון לעילא, וכלהו קיימא בקדושתא עלאה, ושמא קדישא בהו אשתכלל, ודא רקיעא הוא באמצעות מיא.
דא רקיע קיימא על גבי חיוותא אחרנין, ואיהו אפריש בין מיין עלאין למיין תתאין, ומיין תתאין קראין לעלאין, ומהאי רקיע שתאן לון, דא הוא דמפריש בינייהו, בגין דכלהו מיא ביה כלילן, ולבתר נחית לון להני חיוותא, ושאבין מתמן.
כתיב גן נעול אחותי כלה, גל נעול מעין חתום. גן נעול, דכלא אסתים ביה, דכלא אתכליל ביה. גל נעול דההוא נהר נגיד ונפיק, ועייל ביה, וכליל, ולא אפיק, וקרשי מיא ביה, וקיימי, מ"ט בגין דרוח צפון נשיב באנון מיא, ואתקרישו ולא נפקי לבר, עד דאתעביד קרח, ואלמלא סטרא דדרום, דאקיש תקפיה דהאי קרח, לא נפקי מניה מיא לעלמין.
וחיזו דההוא רקיעא עלאה, כחיזו דהאי קרח דמתקרשא ומכניס בגויה כל אנון מיין. כך ההוא עלאה, דעליה כניש כל אנון, מיין, ואפריש בין מיין עלאין למיין תתאין, והאי דאמרן יהי רקיע בתוך המים, במציעות, לאו הכי, אלא יהי כתיב, ההוא דהוי מניה במציעות מיא הוי, ואיהו לעיל, דקיימא על רישא דחיוותא.
א"ר יצחק אית קרומא, במציעות מעוי דבר נש, דאיהו פסיק מתתא לעילא, ושאיב מעילא, ויהיב לתתא, כך גוונא דא, רקיע איהו באמצעיתא, וקימא על אנון חיותא דלתתא, ואיהו פריש בין מיין עלאין לתתאין.
Capitolo 39
[modifica | modifica sorgente]ת"ח, אנון מיין אעדו ואולידו חשוכא, ועל רזא דא כתיב והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים. רבי אבא פתח המקרה במים עליותיו וגו', במים, אלין מיין עלאין דכלא, דבהו תקין ביתא, כד"א בחכמה יבנה בית, ובתבונה יתכונן.
השם עבים רכובו. ר' ייסא סבא פליג, עבים ע"ב י"ם, עב דאיהו חשך, שמאלא, דקיימא על ים דא. המהלך על כנפי רוח, דא רוחא דמקדשא עלאה, ורזא דא שנים כרובים זהב, כתיב וירכב על כרוב ויעוף וידא על כנפי רוח, וירכב על כרוב, חד, לבתר איגלי על כנפי רוח. ועד דהאי אתער לא אתגלי בהאי.
רבי יוסי אמר כתיב ומים תכן במדה, במדה ממש אתקין להו, כד מטון לגווה, ואינון תקונא דעלמא, כד מטו מסטרא דגבורה. אמר רבי אבא כך הוו קדמאי אמרי, כד הוו מטאן להאי אתר, מרחשן שפוון דחכימין, ולא אמרין מדי בגין דלא יתענשון.
רבי אלעזר אמר, את קדמאה דאתוון הוה שטיא על אנפוי דקיטרא דכיא, ואתעטר מלרע מלעילא, וסליק ונחית, ומיא מתגלפי בגלופייהו, ומתיישבן בדוכתייהו, ואתכלילו חד בחד. וכן אתוון כלהו, כלילן דא בדא, ומתעטרן דא בדא, עד דאתבני עלייהו בניינא ויסודא.
וכד אתבניאו כלהו ואתעטרו, הוו מיין עלאין מתערבין במיין תתאין, ואפיקו ביתא דעלמא, ועל דא ב' אתחזי ברישא, ומיין סלקין ונחתין, עד דהאי רקיע הוה, ואפריש לון, ומחלוקת הוה בשני, דביה אתברי גיהנם, דאיהו נורא דדליק, כד"א אש אוכלה הוא, וזמין לאשראה על רישייהו דחייביא.
אמר רבי יהודה, מהכא כל מחלוקת דאיהו לשם שמים, סופה להתקיים, דהא הכא מחלוקת דאיהו לשם שמים הוה, ושמים בהאי אתקיים, לבתר דא, דכתיב ויקרא אלקים לרקיע שמים וגו'. בקטפירא דעיליתא בקסטייהו שכיחי ואתקיימו, דהא תנינן כתיב והבדילה הפרוכת לכם, בין הקדש ובין קדש הקדשים, דייקא, דהא איהו רקיע דמפרש בגו באמצעיתא.
Rabbi Yehudah disse: Da qui [impariamo che] ogni divisione che è per amore del cielo alla fine sarà preservata. Ecco, qui hai una divisione che era per amore del cielo e il cielo è stato preservato da essa dopo di essa. Come è scritto: E Dio chiamò il firmamento, cielo, ecc. (Genesi 1:8). Con una camera e un attico, le travi [del soffitto] sostengono [l'attico] ed è preservato. Perché abbiamo imparato, "È scritto: così che il velo ti servirà come una separazione tra il Santo e il Santo dei Santi (Esodo 26:33) — sii preciso, ecco è questo firmamento che separa nel mezzo".
ת"ח, כתיב לבתר, יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד, מתחת השמים ממש. אל מקום אחד, לאתר דאקרי אחד ואיהו ים תתאה, דהא איהו אשלים לאחד, ובלא איהו לא אקרי אחד, ומשמע דכתיב יקוו, דביה מתכנשין כלהו מיא כד"א כל הנחלים הולכים אל הים וגו'.
ר' ייסא אמר, אל מקום אחד, דא איהו אתר דכתיב ביה וברית שלומי לא תמוט, דהא איהו נטיל כלא, ושדי בימא, וביה אתתקנת ארעא, דכתיב ותראה היבשה, דא הוא ארץ, כד"א ויקרא אלקים ליבשה ארץ.
אמאי אקרי יבשה, אמר רבי יצחק, היינו דכתיב לחם עוני, לחם עני כתיב ובגין דאיהו לחם עני אקרי יבשה, ושאיב בגווה כל מימין דעלמא, ואיהי יבשה הוי, עד דאתר דא אמלי לה, וכדין נגדין מיא, אורח דאנון מקורות.
ולמקוה המים קרא ימים, דא הוא בית כנישות מיין דלעילא, דתמן מתכנשין כל מיא, ומתמן נגדין ונפקין. א"ר חייא מקוה המים דא צדיק, דכד מטא למקוה המים, כתיב וירא אלקים כי טוב, וכתיב אמרו צדיק כי טוב. ר' יוסי אמר ישראל מקוה איהו, דכתיב מקוה ישראל ה'.
רבי חייא אמר דא צדיק, היינו דכתיב קרא ימים, בגין דנחלין ומבועין ונהרין כלהו נטיל לון, ואיהו מקורא דכלא, ואיהו נטיל כלא, בגיני כך ימים, ועל דא וירא אלקים כי טוב, וכתיב אמרו צדיק כי טוב.
ובגין דאתרשים, איהו אפריש בין יומא קדמאה לתליתאה, ולא אתמר כי טוב בגווייהו, דהא ביומא תליתאה, עבדת ארעא איבין, מחילא דהאי צדיק, דכתיב ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא, עשב מזריע זרע עץ פרי, מאי עץ פרי דא עץ הדעת טוב ורע, דאיהו עביד איבין ופירין, עושה פרי דא צדיק יסוד דעלמא.
למינו, דכל בני נשא דאית לון רוחא קדישא, דאיהו איבא דההוא אילנא, רשים בהו, רשימא למינו, ומאי איהו, ברית קדש, ברית שלום, ובני מהימנותא למינו. למינו עאלין, ולא מתפרשן מניה, וצדיק עושה פרי הוא, וההוא אילנא אתעברת, ואפיקת ההוא פרי למינו, למינו דההוא עושה פרי, דיהוי כוותיה.
זכאה חולקיה, מאן דדמי לאמיה ולאבוי, ועל כן רשימא קדישא ביומא תמינאה, בגין דידמי לאמיה. וכד אתפרעת, ואתגלייא רשימא קדישא, בגין דידמי לאבוי, ועל דא עץ פרי, דא אמא, עושה פרי דא ברית קדש, אבוי, למינו דידמי ליה, ואתרשים ביה.
אשר זרעו בו על הארץ, זרעו בו, זרע בו, מבעי ליה, מאי זרעו בו, אלא זרע וא"ו בו. על הארץ, הכי הוא ודאי, דהא ההוא זרעא אשדי על ארעא. זכאה חולקיהון דישראל, דאינון קדישין ודמיין לקדישין. וע"ד ודאי כתיב ועמך כלם צדיקים, כלם צדיקים ודאי, דהא מהני נפקו ולהני דמיין. זכאין אינון בעלמא דין ובעלמא דאתי.
אמר רבי חייא, כתיב עושה ארץ בכחו, מאי עושה ארץ, דא קב"ה לעילא, בכחו, דא צדיק, מכין תבל בחכמתו, תבל דא ארץ דלתתא, בחכמתו דא צדק, דכתיב והוא ישפוט תבל בצדק, עושה ארץ, דא קב"ה, דהוא מתקין ארעא, ומתקין ארחוי, ובמה בכחו כדקאמרן.
R. Hiya disse: È scritto, "Dio crea la terra con la sua forza" (Ger. X, 12). Colui che "crea la terra" è il Santo, benedetto sia Lui, in alto; "con la sua forza" significa tramite lo Tzaddik; "egli stabilisce l'universo", questa è la terra sottostante; "con la sua saggezza", si riferisce a Zedek (giustizia). È anche scritto, "crea la terra, e non "creò", perché Dio regola costantemente la terra e le sue attività tramite l'agenzia della Sua "forza", come appena spiegato...
רבי יהודה אמר, באתוון גליפן דרבי אלעזר, אית קוטרי דאתוון, כ"ב קטירין כחדא, תרין אתוון, דא סליק, ודא נחית. ודסליק נחית, ודנחית סליק, וסימן דא א"ך ב"ך א"ל.
רבי יוסי אמר טיפסא דשיקלא באמצעיתא קיימא, וסימן במדה במשקל וגו'. משקל לישן דקיימא באמצעיתא, ורזא דא שקל הקדש כתיב, ומאזנים ביה קיימן ואתקלו, מאן מאזנים, כד"א מאזני צדק, וכלהו קיימין במשקל, בשקל הקדש. רבי יהודה אמר בשקל הקדש, דא רוח הקדש.
אמר רבי יצחק, כתיב בדבר ה' שמים נעשו, וברוח פיו כל צבאם, בדבר ה' שמים נעשו, אלין שמיא דלתתא, דאתעבידו בדבר שמים דלעילא, ברוח דאפיק קלא, עד דמטי לההוא נהר דנגיד ונפיק, ולא פסקין מימוי לעלמין. וברוח פיו כל צבאם, כלהו תתאי קיימין ברוח דאיהו דכר.
R. Isaac disse: È scritto: "Per la parola del Signore furono fatti i cieli e per il soffio della sua bocca tutte le loro schiere". I "cieli" menzionati qui sono i cieli inferiori, che furono fatti per la parola dei cieli superiori, attraverso lo spirito che emise una voce finché non raggiunse quel flusso che sgorga e scorre perennemente. Con "tutte le loro schiere" si intende il mondo inferiore, che esiste attraverso quel "soffio", che è maschile.
משקה הרים מעליותיו מפרי מעשיך תשבע הארץ, משקה הרים מעליותיו, מאן עליותיו כדקאמרן, דכתיב המקרה במים עליותיו. מפרי מעשיך תשבע הארץ, רזא דההוא נהר דנגיד ונפיק לתתא, הדא הוא דכתיב עושה פרי אשר זרעו בו וגו' והא אתמר.
Una lezione simile è ricavata dal versetto: "Egli irriga i monti dalle sue camere superiori, la terra è piena del frutto delle tue opere" (Sal. CIV, 13). Le "camere superiori" le abbiamo già spiegate, e il termine può essere ulteriormente illustrato dal versetto: "Egli costruisce le travi delle sue camere superiori nelle acque". L'espressione "il frutto delle tue opere" allude a quel fiume che scorre e sgorga sempre; quindi è scritto: "Che produce frutto il cui seme è in esso", come spiegato.
יהי מארת ברקיע השמים להאיר על הארץ. יהי מארת חסר, רבי חזקיה אומר, מאורת דשריא ביה תוקפא דדינא, קילטא דדינא. רבי יוסי אמר, יהי מארת לתתא, איהי סיהרא, דבה תליא אסכרה לרביי עלמא, ובה תליא מארת, בגין דאיהי נהורא זוטרא מכל נהורין, וזמנין דאתחשכא ולא מקבלא נהורא.
ברקיע השמים, דא הוא רקיעא דאיהו כללא דכלהו, בגין דנטיל כל נהורין, והוא נהיר להאי נהורא, דלא נהרא. והיא תליא ביה בגין דאתדבק בה ההוא מארה, וביה תליין לתתא כל אינון זיינין אחרנין בגין זעירו דנהורא.
רבי יצחק אמר ואפיק האי רקיעא, דלא נהיר וקרינן ליה מלכות שמים, וארץ ישראל, וארץ החיים. השמים איהו האי רקיע בגיני כך, יהי מארת חסר ו' מאי טעמא, דהא בלא וא"ו מותא הוא בעלמא.
יהי מארת, כלא ביה תליא, לאכללא לילית בעלמא. כתיב קטן וגדול שם הוא, וכתיב כי אם שם אדיר ה' לנו, ועל דא כתיב אך שם הרגיעה לילית ומצאה לה מנוח.
רבי אלעזר אמר, יהי מארת, אספקלריאה דלא נהרא מגרמה, אלא על ידא דנהורין עלאין דנהרין לה, כעששיתא, דלקטא נהורא דנהיר. כתיב, הנה ארון הברית אדון כל הארץ. הנה ארון, דא אספקלריאה דלא נהרא. הברית, אספקלריאה דנהרא. הנה ארון, דא היא מארת. ארון, תיבותא לאעלאה בגווה תורה שבכתב. הברית, דא שמשא דנהיר לה, ואיהי ברית בהדיה. ארון הברית דייקא, אדון כל הארץ. הברית דאיהו אדון כל הארץ.
ובגין דהאי, ארון איהו אדון, בגין שמשא דנהיר לה, ונהיר לכל עלמא, הכי אתקרי ומניה נקטא שמא, ואתקרי האי ארון, אדון, ברזא דאל"ף דל"ת נו"ן יו"ד. כמה דאמרינן, צדיק וצדק, כך אדו"ן אדנ"י דא בדא תליין.
תא חזי, ככבים ומזלות בברית קיימין, דאיהו רקיע השמים, דרשימין ביה וגליפין ביה ככבים ומזלות, וביה תליין לאנהרא. רבי ייסא סבא הוה אמר הכי, יהי מארת. דתלייא ברקיע השמים, ודא סיהרא דתלייא ביה. כיון דכתיב והיו למאורות, הא שמשא. ולמועדים, דהא זמנייא וחגין ירחין ושבתי, בהו תליאן והוו.
וכלא בעבידתא קדמאה עלאה, דשמיה קדישא אתאחיד ביה, ואיהו הוא כלא. שבעה ככבי אינון, לקבל שבעה רקיעין, וכלהו מדברי עלמא, ועלמא עלאה, עלייהו, ותרין עלמין נינהו, עלמא עלאה, ועלמא תתאה, תתאה כגוונא דלעילא, דכתיב מן העולם ועד העולם, מלך עלאה, ומלך תתאה.
כתיב ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד. ה' מלך לעילא. ה' מלך באמצעיתא. ה' ימלוך לתתא. רבי אחא אמר ה' מלך, דא עלמא עלאה, דאיהו עלמא דאתי. ה' מלך דא תפארת ישראל. ה' ימלוך, דא ארון הברית.
אתא זמנא אחרא דוד, ואהדר לון מתתא לעילא, ואמר ה' מלך עולם ועד. ה' מלך, לתתא. עולם באמצעיתא. ועד לעילא. דתמן ויעודא וקיומא ואשלימותא דכלא. מלך לעילא, ימלוך לתתא.
רבי אבא אמר, כל הני מאורות, כלהו מתחברן ברקיע השמים. להאיר על הארץ, לאנהרא על ארעא, מאן הוא רקיעא, דנהיר על ארעא, הוי אימא דא נהר דנגיד ונפיק מעדן, דכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן.
ת"ח כיון דסיהרא שלטא, ואתנהיר מההוא נהרא, דנגיד ונפיק, כל אנון שמיא דלתתא וחיליהון, כלהון אתוספן נהורא, וככביא דממנן על ארעא, כלהו שלטין ומגדלין צמחים ואילנין, ועלמא אתרבי בכלהו, ואפילו מיא ונוני ימא, כלהו ברבו יתיר, וכמה גרדיני נימוסין שאטן בעלמא, בגין דכלהו בחדוה, ברבו חילא. כד חדוה הוא בבי מלכא, אפילו אנון מבי תרעי, ואפילו אנון מדבי טרנשי כלהו חדן ושטאן בעלמא, ורביי דעלמא בעיין לאסתמרא.
רבי אחא אמר, ויתן אותם אלקים ברקיע השמים, וכד כלהון קיימין ביה, כדין חדוותא דא עם דא, כדין סיהרא אזעירת נהורא מקמי שמשא, כל מה דנטיל, בגין לאנהרא לה, הה"ד להאיר על הארץ.
רב יצחק אמר, כתיב והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים, כאור שבעת הימים, מאן שבעת הימים, אלין אינון שבעת יומין דבראשית. רבי יהודה אמר אלין אינון שבעת ימי המלואים.
מלואים ודאי, בגין דההוא זמנא, אתבסם עלמא, ואתהדר באשלמותיה, ולא אתפגים סיהרא, בגין חויא בישא, דכתיב ביה ונרגן מפריד אלוף, ואימתי יהא דא, בזמנא דכתיב בלע המות לנצח. וכדין כתיב ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.
Capitolo 40
[modifica | modifica sorgente]ישרצו המים שרץ נפש חיה למינה. אמר רבי אלעזר אלין מיין תתאין, דרחשין זיינין, כגוונא דלעילא, אינון עלאי, ואינון תתאי. רבי חייא אמר, עלאי אפיקו נפש חיה, ומאי ניהו, דא נפש דאדם קדמאה, כמה דאת אמר, ויהי האדם לנפש חיה.
ועוף יעופף על הארץ, אלין שליחי עלאין דאתחזון לבני נשא, בחיזו דבר נש, משמע דכתיב יעופף על הארץ, בגין דאית אחרנין, דלא אתחזון, אלא ברוחא ממש, לפום סכלתנו דבני נשא.
בגיני כך לא כתיב באלין למינהו, כאינון אחרנין דכתיב בהו ואת כל עוף כנף למינהו, בגין דאלין לא משניין ממינייהו לעלמין, כהני אחרנין דלא כתיב בהו למינהו ואי תימא, אית בהו דמשניין דא מן דא. הכי הוא ודאי, דהא אית בהו דמשניין אלין מאלין, בגיני כך כתיב ומשם יפרד.
Capitolo 41
[modifica | modifica sorgente]ויברא אלקים את התנינים הגדולים, אלין לויתן ובת זוגו. ואת כל נפש החיה הרומשת, דא נפש דההיא חיה, דאיהי רומשת לד' סטרי עלמא, ומאן איהי חיה דאיהי רומשת, הוי אימא דא לילית.
אשר שרצו המים למיניהם, דמיין מגדלין לון. דכד אתי סטרא דדרום, שראן מיין, ונגדין לכל סטרין, וארבי ימא אזלין ועברין, כמה דאת אמר שם אניות יהלכון לויתן זה יצרת לשחק בו.
ואת כל עוף כנף למינהו, כמה דאת אמר, כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר. רבי יוסי אמר, כלהון משית גדפין, ולא משניין לעלמין, ובגיני כך כתיב למינהו, מאי למינהו לזיינא דלעילא, ואלין טאסן ושאטן עלמא בשית וחמאן עובדין דבני נשא, וסלקין לון לעילא, ועל דא כתיב גם במדעך מלך אל תקלל וגו'.
ר' חזקיה אמר, הרומשת, השורצת מבעי ליה. אלא כדאמרינן רמש ליליא, ועל דא, בו תרמוש כל חיתו יער, דכלהו שלטאן בשעתא דאיהי שלטא, ופתחין שירתא בתלת סטרין, דפלגו ליליא, וזמרי שירתא, ולא משתככי, ועל אלין כתיב המזכירים את ה' אל דמי לכם.
ר"ש קם ואמר, מסתכל הוינא דכד בעא קב"ה למברי אדם, אזדעזעו כל עלאין ותתאין, ויומא שתיתאה הוה סליק בדרגוי, עד דסלקא רעותא עלאה, ונהיר שירותא דכל נהורין.
Rabbi Simeone si alzò e disse: Meditando, ho percepito che quando Dio stava per creare l'uomo, allora sopra e sotto tutte le creature cominciarono a tremare. Il corso del sesto giorno si stava svolgendo quando alla fine fu presa la decisione divina. Allora divampò la fonte di tutte le luci
ופתח תרעא דמזרח, דהא מתמן נהורא נפיק ודרום אחמי תוקפי דנהורא, דירית מרישא, ואתתקף במזרח. מזרח אתקיף לצפון, וצפון אתער, ואתפשט, וקרי בחיל סגי למערב, למקרב ולאשתתפא בהדיה, כדין מערב סלקא בצפון ואתקשר ביה. לבתר דרום אתיא ואחיד במערב, וסחרין ליה דרום וצפון דאלין גדרי גנתא. כדין מזרח קריב במערב, ומערב שריא בחדוה, ובעאת מכלהו ואמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. דלהוי כגוונא דא, בארבע סטרין ועילא ותתא, ומזרח אתדבק במערב ואפיק ליה, ועל דא תנינן אדם מאתר דבית המקדש נפק.
e aprì la porta dell'Est, da dove fluisce la luce. La luce che gli era stata conferita all'inizio, il Sud la emanò in piena gloria, e il Sud prese possesso dell'Est. L'Est prese possesso del Nord, e il Nord si svegliò e, aprendosi, chiamò a gran voce l'Ovest affinché venisse da lui. Quindi l'Ovest viaggiò verso il Nord e si unì ad esso, e dopo di ciò il Sud prese possesso dell'Ovest, e il Nord e il Sud circondarono il Giardino, essendone le recinzioni. Quindi l'Est si avvicinò all'Ovest, e l'Ovest fu rallegrato e disse: "Facciamo l'uomo a nostra immagine, a nostra somiglianza" (Gen. 1:26), per abbracciare come noi i quattro quarti e il superiore e l'inferiore. Quindi l'Est e l'Ovest si unirono e produssero l'uomo. Perciò i nostri saggi hanno detto che l'uomo sorse dal sito del Tempio.
תו, נעשה אדם, קב"ה אמר לאלין, תתאי דאתו מסטרא דלעילא, רזא דשמא דא דסליק אדם, אדם מרזא סתימא עלאה, אדם: רזא דאתוון, דהא אדם כליל לעילא, וכליל לתתא, אד"ם: א' לעילא לעילא. ם סתימא, דאיהי ם מלםרבה המשרה. ד' תתאה, דסתימא במערב, ודא כללא דלעילא ותתא, אתתקן לעילא אתתקן לתתא.
Inoltre, possiamo considerare le parole "Facciamo l'uomo" come il messaggio seguente: agli esseri inferiori che derivarono dal lato del mondo superiore, Dio rivelò il segreto di come formare il nome divino Adamo, in cui sono racchiusi l'inferiore e il superiore, nella forza delle sue tre lettere alef, dalet e mem finale. ...
אלין אתוון, כד נחתא לתתא כלהו כחדא, באשלמותיה, אשתכח דכר ונוקבא, ונוקבא בסטרוי אתדבקת, עד דאפיל עלויה שנתא ודמוך, והוה רמי באתר דבי מקדשא לתתא.
Quando le tre lettere furono scese in basso, si percepì nella loro forma, completo, il nome Adamo, per comprendere maschio e femmina. La femmina fu legata al fianco del maschio, e Dio gettò il maschio in un sonno profondo, ed egli giacque sul sito del Tempio.
ונסר ליה קב"ה, ותקין לה, כמה דמתקנין לכלה, ואעלא ליה. הדא הוא דכתיב, ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה. ויקח אחת דייקא. בספרי קדמאה אשכחנא, דא לילית קדמיתא, דהות עמיה, ואתעברת מניה.
Dio allora gli tagliò via la femmina, la adornò come una sposa e la condusse a lui, come sta scritto: “E prese una delle sue costole, e rinchiuse la carne al suo posto” (Genesi 2:21). Nei libri antichi, ho visto dire che qui la parola “una” significa “una donna”, cioè l’originale Lilith, che giacque con lui e da lui concepì.
ולא הות לקיבליה עזר, כמה דכתיב, ולאדם לא מצא עזר כנגדו, מאי עזר, סמך, עד ההוא שעתא דכתיב לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. ת"ח, אדם בתראה דכלא הוה, הכי אתחזי למיתי על עלמא שלים.
Ma fino a quel momento, lei non gli fu di alcun aiuto, siccome è detto: “ma per Adamo non fu trovato un aiuto che gli fosse adatto” (Genesi 2:20). Adamo, quindi, fu proprio l’ultimo, perché era giusto che trovasse il mondo completo quando fece la sua apparizione.
Capitolo 42
[modifica | modifica sorgente]תו, אמר רבי שמעון, כתיב וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ וגו', וכל שיח השדה אלין אלנין רברבין לנטיעו לבתר, והוו זהירין.
“Non c'era ancora alcun arbusto del campo sulla terra” (Genesi 2:5). Rabbi Simeon continuò dicendo: L'allusione è ai magnifici alberi che crebbero più tardi, ma che erano ancora minuscoli.
Adamo ed Eva, come abbiamo detto, furono creati fianco a fianco. Perché non faccia a faccia? Per il motivo che cielo e terra non erano ancora in completa armonia, “il Signore Dio non aveva fatto piovere sulla terra” (Genesi 2:5). Quando l’unione inferiore fu resa perfetta, e Adamo ed Eva si voltarono faccia a faccia, allora l’unione superiore fu perfezionata.
Questo possiamo saperlo dalla questione del Tabernacolo: perché abbiamo appreso che insieme ad esso fu eretto un altro tabernacolo, né quello superiore fu innalzato finché non fu eretto quello inferiore; e così fu in questo caso. Inoltre, poiché tutto ciò che era sopra non era ancora perfettamente ordinato, Adamo ed Eva non furono creati faccia a faccia. Ciò è confermato dall'ordine dei versetti nella Scrittura; prima è scritto: "Perché il Signore Dio non aveva fatto piovere sulla terra", e in seguito: "non c'era un uomo per coltivare il suolo" (ibid.), e significa che l'uomo era ancora imperfetto, perché solo quando Eva fu resa perfetta, fu reso perfetto anche lui. Un'ulteriore prova è che nella parola vayisgor (e chiuse), compare per la prima volta in questo passaggio la lettera samekh, che significa "sostegno", come a dire che maschio e femmina ora si sostenevano l'un l'altro. Allo stesso modo, il mondo inferiore e quello superiore si sostengono a vicenda.
Solo quando il mondo inferiore fu reso perfetto, anche l'altro mondo fu reso perfetto. Quando il mondo inferiore fu fatto per sostenere quello superiore, essendo girato faccia a faccia con esso, il mondo fu allora finito, perché in precedenza "il Signore Dio non aveva fatto piovere sulla terra".
Poi, “Una nebbia salì dalla terra” (Gen. 2:6), per compensare la mancanza, “irrigando tutta la faccia del suolo” (ibid.); e la nebbia che sale è il desiderio della femmina per il maschio. Un’altra interpretazione dice che prendiamo la parola “non” dal primo versetto per usarla nel secondo con “nebbia”, e questo significa che Dio non riuscì a mandare la pioggia perché non era salita una nebbia, poiché dal basso deve venire l’impulso per muovere il potere in alto.
Così, per formare la nuvola, il vapore sale prima dalla terra. E allo stesso modo, il fumo del sacrificio sale, creando armonia in alto, e l'unione di tutti, e così la sfera celeste ha in sé il suo compimento. È dal basso che inizia il movimento, e da lì in poi è tutto perfezionato. Se la Comunità di Israele non fosse riuscita a dare inizio all'impulso, anche l'Uno in alto non si sarebbe mosso per andare da lei, ed è quindi l'anelito dal basso che porta al compimento in alto.
רבי אבא אמר, אמאי כתיב ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע, עץ החיים, הא תנינן, דמהלך חמש מאה שנין הוה, וכל מימוי דבראשית מתפלגין תחותוי, עץ החיים, במציעות דגנתא ממש, והוא נטיל כל מימוי דבראשית, ומתפלגין תחותוי.
דהא ההוא נהר דנגיד ונפיק, הוא שריא על ההוא גנתא, ועייל ביה, ומתמן מתפלגין מיא לכמה סטרין, ונטיל כלא ההיא גנתא, ולבתר נפקי מנה, ומתפלגין לכמה נחלין לתתא, כד"א ישקו כל חיתו שדי, כמה דנפקין מההוא עלמא עלאה, ואשקי לאנון טורין עלאין דאפרסמונא דכיא, לבתר כד מטאן לעץ החיים, מתפלגין תחותוי בכל סטר כפום ארחוי.
ועץ הדעת טוב ורע, אמאי אקרי הכי, דהא עץ דא לאו איהו באמצעיתא. אבל, עץ הדעת טוב ורע, מאי הוא, אלא בגין דינקא מתרין סטרין, וידע לון כמאן דיניק מתקא ומרירא, ובגין דינקא מתרין סטרין, וידע לון ושריא בגווייהו אקרי הכי, טוב ורע, וכל אנון נטיעין שריין עלייהו.
וביה אחידן נטיעין אחרנין עלאין, ואנון אקרון ארזי לבנון, מאן אנון ארזי לבנון, אנון שית יומין עלאין, ששת ימי בראשית דקאמרן, ארזי לבנון אשר נטע נטיעות ודאי, דאתקיימו לבתר.
מכאן ולהלאה סמך, מאי היא, ויסגור בשר תחתנה, בסטרוי הוה, והוה דא בסטרוי דדא, ודאי עקרן קב"ה, ושתיל לון, באתר אחרא, ואתהדרו אנפין באנפין, לקיומא, כגוונא דא סמיכן עלמין, עקרן קב"ה, ושתיל לון באתר אחרא, ואתקיימו בקיומא שלים.
ואמר ר' אבא, מנלן דאדם וחוה נטיעין הוו, דכתיב נצר מטעי מעשה ידי להתפאר, מעשה ידי דייקא, דלא אשתדלו בהון בריין אחרנין, וכתיב ביום נטעך תשגשגי, דבההוא יומא דאתנטעו בעלמא סרחו.
תנן, הנטיעות כקרני חגבים הוו, ונהורא דלהון דקיק, ולא הוו נהרין, כיון דאתנטעו ואתתקנו, אתרביאו בנהורא, ואקרון ארזי לבנון. ואדם וחוה, עד דאתנטעו, לא אתרביאו, בנהורא, ולא סליקו ריחא, ודאי אתעקרו ואשתילו ואתתקנו כדקא יאות.
Capitolo 43
[modifica | modifica sorgente]ויצו ה' אלקים, הא תנינן, לית צו, אלא ע"ז. ה', זו ברכת השם. אלקים, אלו הדיינין. על האדם, זו שפיכת דמים, לאמר, זו ג"ע. מכל עץ הגן ולא גזל. אכל תאכל, ולא אבר מן החי, ושפיר.
מכל עץ הגן אכל תאכל, דשריא ליה כלא, דליכלינהו ביחודא, דהא חזינן אברהם אכל, יצחק ויעקב וכל הנביאים אכלו וחיו, אבל אילנא דא אילנא דמותא איהו, מאן דנטיל ליה בלחודוי מיית, דהא סמא דמותא נטיל, ועל דא, כי ביום אכלך ממנו מות תמות, בגין דקא פריש נטיעין.
רבי יהודה שאיל לר' שמעון, הא דתנינן, אדם הראשון מושך בערלתו הוה, מאי הוא. א"ל, דפריש ברית קדש מאתריה ומחולקיה, ודאי מושך בערלה הוה, ושבק ברית קדש, ודבק בערלה, ואתפתה במלה דנחש.
ומפרי העץ, דא אתתא. לא תאכל ממנו, בגין דכתיב רגליה יורדות מות, שאול צעדיה יתמוכו, ובהאי הוי פרי, דהא באחרא לא הוי פרי, כי ביום אכלך ממנו מות תמות, בגין דא אילנא דמותא הוי, כדקאמרן דכתיב רגליה יורדות מות.
ר' יוסי אמר, האי אילנא דקא אמרן הוה מתשקי מלעילא ואתרבי, והוה חדי, כד"א, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. הגן, דא אתתא, ונהר דא הוה עייל ביה, ואשקי ליה והוה כלא חד, דהא מתמן ולתתא איהו פרודא, דכתיב ומשם יפרד.
Capitolo 44
[modifica | modifica sorgente]והנחש, ר' יצחק אמר דא יצר הרע. רבי יהודה אמר, נחש ממש. אתו לקמיה דר' שמעון, אמר לון, ודאי כלא חד, וסמא"ל הוה, ואתחזי על נחש, וצולמיה דנחש, דא איהו שטן. וכלא חד.
E il serpente: Rabbi Yitzchak disse: "Questo è l'impulso malvagio". Rabbi Yehudah disse: "[Era] un serpente vero e proprio". Andarono davanti a Rabbi Shimon: Egli disse loro: "È certamente tutto uno. Ed era Samael, ma apparve sopra il serpente ed era la sua immagine. Poiché questo serpente era lui stesso, Satana. Ed è tutto uno".
תנינא, בההיא שעתא נחת סמא"ל מן שמיא רכיב על נחש דא, וצולמיה הוו חמאן כל בריין וערקן מניה, ומטו לגבי אתתא במלין, וגרימו מותא לעלמא. ודאי בחכמה אייתי סמא"ל לווטין על עלמא, וחבל אילנא קדמאה, דברא קודשא בריך הוא בעלמא.
ומלה דא הוי תלי על סמא"ל, עד דאתא אילנא אחרא קדישא, דאיהו יעקב, ונטל מניה ברכאן, דלא יתברך סמא"ל לעילא ועשו לתתא. דהא יעקב דוגמא דאדם הראשון הוה, דיעקב שופריה דאדם הראשון הוה. ועל דא כמה דמנע סמא"ל ברכאן מאילנא קדמאה, הכי נמי מנע יעקב, דאיהו אילנא דוגמא דאדם, מסמא"ל ברכאן מלעילא ומתתא, ויעקב דידיה נטיל בכלא, ועל דא ויאבק איש עמו, כתיב.
והנחש היה ערום, דא יצר הרע, דא מלאך המות. ובגין דנחש איהו מלאך המות, גרם מותא לכל עלמא. ודא הוא רזא דכתיב, קץ כל בשר בא לפני, דא הוא קצא דכל בשרא, דנטיל נשמתא לכל בשרא ואקרי הכי.
ויאמר אל האשה אף, ר' יוסי אמר, באף פתח, ואף אטיל בעלמא. א"ל לאתתא, באילנא דא ברא קב"ה עלמא ודאי, אכלו מניה, והייתם כאלקים יודעי טוב ורע, דהא איהו הכי הוי, אלקים שמיה, עץ הדעת טוב ורע, ועל דא והייתם כאלקים יודעי וגו'.
אמר רבי יהודה, לא אמר הכי. דאלו אמר באילנא דא ברא קב"ה עלמא, יאות הוה, כי הוא כגרזן ביד החוצב בו, אבל לא אמר, אלא מאילנא דא אכל קב"ה, וכדין ברא עלמא, וכל אומן סני לחבריה, אכלו מניה ואתון תהון בראן עלמין. ועל דא, כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו וגו', ובגין דאיהו ידע דא, אפקיד לכו עליה, דלא תיכלו מניה.
אמר רבי יצחק, בכלא מלילו שקרא. בשירותא דאמרו, שקרא הוה, דכתיב אף כי אמר אלקים לא תאכל מכל עץ הגן, ולאו הכי, דהא כתיב מכל עץ הגן אכל תאכל, וכלהו שרא ליה.
אמר רבי יוסי, הא תנינן, דפקיד ליה קב"ה על ע"ז, דכתיב ויצו. ה', על ברכת השם. אלקים, על הדינין. על האדם, על שפיכת דמים. לאמר, על גלוי עריות, וכי כמה אנשי הוו בעלמא, דאיהו אצטריך דא, אלא ודאי כלא על האי אילנא הוה.
בגין דביה אחידן כל אלין פקודין, דכל מאן דנטיל ליה בלחודוי, עביד פרישו, ונטיל ליה באוכלוסין דלתתא דאחידן ביה. ונטיל ע"ז ושפיכות דמים וגלוי עריות. ע"ז, באנון רברבי ממנן. שפיכות דמים, בהאי אילנא תליין, דאיהו בסטר גבורה, וסמא"ל אתפקד על דא. גלוי עריות, אשה היא, ואנתתא אקרי, ואסיר לזמנא לאנתתא בלחודהא, אלא עם בעלה, דלא יהא חשיד בגלוי עריות. ועל דא, בכלהו אתפקד בהאי אילנא, כיון דאכל מניה, בכלהו עבר, דהא כלא אחיד ביה.
רבי יהודה אמר, ודאי מלה דא הכי הוא, דאסיר לאתיחדא עם אנתתא בלחודהא, אלא אם כן בעלה עמה. מה עבד ההוא רשע, אמר, הא מטיתי להאי אילנא, ולא מתי, אוף את קריב ומטי בידך ביה, ולא תמות, ומלה דא הוא אוסיף לה מגרמיה.
מיד, ותרא האשה כי טוב וגו'. במה חמאת. א"ר יצחק, ההוא אילנא סליק ריחין, כד"א כריח שדה אשר ברכו ה', ובגין ההוא ריח דהוה סליק, חמדת ליה למיכל מניה. ר' יוסי אמר, ראייה הוה. א"ל ר' יהודה, והא כתיב ותפקחנה עיני שניהם. א"ל, האי ראיה בשיעורא דאילנא נקטת ליה, דכתיב ותרא האשה דייקא.
ותרא האשה כי טוב, חמאת ולא חמאת כי טוב, חמאת כי טוב ולא אתיישבת ביה. מה כתיב לבתר, ותקח מפריו, ולא כתיב ותקח ממנו, והיא אתדבקת באתר דמותא, וגרימת לכל עלמא מותא, ואפרישת חיי מן מותא, ובחובא דא גרים פרישותא, לאפרשא אתתא מבעלה, דהא קול מדבור לא מתפרשן לעלמין, ומאן דמפריש קול מדבור, אתאלם ולא יכיל למללא, וכיון דאשתקיל מניה מלולא אתייהיב לעפרא.
אר"ש כתיב נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר. נאלמתי דומיה, האי קרא כנסת ישראל אמרו בגלותא. מ"ט, בגין דקול מדבר ליה לדבור, כיון דאיהי בגלותא, קול אתפרש מינה, ומלה לא אשתמע. ועל דא, נאלמתי דומיה וגו', מ"ט, בגין דהחשיתי מטוב, דלא אזיל קול בהדה. וישראל אמרי, לך דומיה תהלה. מאי דומיה, דא תהלה לדוד, דאיהי דומיה בגלותא, ושתיקא בלא קול. א"ר יצחק, מאי לך, בגינך איהי דומיה ושתיקא, דאסתלקא מנה קול.
ותקח מפריו, הא תנינן, סחטה ענבים ויהבת ליה, וגרימו מותא לכל עלמא. דהא אילנא דא, ביה שריא מותא, והוא אילנא דשלטא בליליא, וכד איהי שלטא, כל בני עלמא טעמו טעמא דמותא. אלא אינון בני מהימנותא מקדמי ויהבו ליה נפשייהו בפקדונא, ובגין דאיהו בפקדונא, אתהדרו נפשאן לאתרייהו, ועל דא, ואמונתך בלילות כתיב.
ותפקחנה עיני שניהם, רבי חייא אמר, דהא אתפקחו למנדע בישין דעלמא, מה דלא ידעו עד השתא. כיון דידעו ואתפקחו למנדע ביש, כדין ידעו כי ערומים הם, דאבדו זהרא עלאה דהוה חפי עלייהו, ואסתלק מנייהו, ואשתארו ערומים מניה.
ויתפרו עלה תאנה, אתדבקו לאתחפאה באינון צולמין, דההוא אילנא דאכלו מניה, דאקרון טרפי דאילנא. ויעשו להם חגורות, ר' יוסי אמר, כיון דידעו מהאי עלמא ואתדבקו ביה, חמו, דהאי עלמא מתדבר, על ידא דאינון טרפין דאילנא, ועבדו להון תוקפא, לאתתקפא בהו בהאי עלמא. וכדין ידעו כל זייני חרשין דעלמא, ובעו למחגר זיינין באינון טרפי אילנא, בגין לאגנא עלייהו.
רבי יהודה אמר, כדין תלת עאלו בדינא, ואתדנו, ועלמא תתאה אתלטייא, ולא קיימא בקיומיה, בגין זוהמא דנחש, עד דקיימו ישראל בטורא דסיני.
לבתר אלביש לון קב"ה בלבושין, דמשכא אתהני מנייהו, הה"ד כתנות עור, בקדמיתא הוו כתנות אור, דהוו משתמשין בהו בעלאין דלעילא, בגין דמלאכי עלאין הוו אתיין לאתהנא מההוא נהורא הה"ד ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו, והשתא דחבו, כתנות עור, דעור אתהני מנייהו ולא נפשא.
לבתר אולידו, ברא קדמאה, ברא דזוהמא הוה, תרין אתו עלה דחוה, ואתעברת מנייהו, ואולידת תרין, דא נפק לזיניה, ודא נפק לזיניה. ורוח דילהון אתפרשו דא לסטרא דא, ודא לסטרא דא. דא דמי לסטרוי ודא דמי לסטרוי.
מסטרא דקין, כל מדורין דסטרא דזיינין בישין, ורוחין ושדין וחרשין אתיין. מסטרא דהבל, סטרא דרחמי יתיר, ולא בשלימו. חמר טב בחמר ביש ולא אתתקן בהדיה, עד דאתא שת, ואתייחסו מניה, כל אינון דרין דזכאי עלמא, וביה אשתיל עלמא, ומקין אתיין כל אינון חציפין ורשעים וחייבי עלמא.
א"ר אלעזר, בשעתא דחב קין, הוה מסתפי, בגין דחמא קמיה, זיני משריין מזיינין, ואתיין לקטלא ליה, וכד אהדר בתשובה, מאי קאמר, הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר. מאי מפניך אסתר אלא אהא סתיר מבניינא דילי, רבי אבא אמר, כד"א ולא הסתיר פניו ממנו, ויסתר משה פניו, וע"ד ומפניך אסתר, מאינון פנים דילך, אהא נסתר, דלא ישגחון בי, ועל דא והיה כל מוצאי יהרגני.
Capitolo 45
[modifica | modifica sorgente]וישם ה' לקין אות לבלתי וגו', מאי אות, אות א מעשרין ותרין אתוון דאורייתא, יהב עליה לאגנא עליה. אמר ר' יהודה, מאי דכתיב ויהי בהיותם בשדה, מאי בשדה דא אתתא, ועל דא קם וקטיל ליה, דהא מסטרא דא ירית לקטלא, מסטרא דסמא"ל דגרים מותא לכל עלמא. וקני קין להבל על נוקביה. ר' חייא אמר, הא חזינן דכתיב ויחר לקין מאד ויפלו פניו, על דלא אתקביל קרבניה. אמר ליה הכי הוא, וכלא הוה לקבליה.
ואמר רבי יהודה, מאי דכתיב הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ. אלא הכי קאמר, הלא אם תיטיב עובדך שאת, מאי שאת, כדכתיב יתר שאת, דהא בוכרא שבחא אית ליה בכלא תדיר. ותלייא בעובדוהי, ועל דא אם תיטיב שאת, ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ.
Capitolo 46
[modifica | modifica sorgente]מאי לפתח, דא פתחא דלעילא, דמניה נפקין דינין על עובדין בישין דעלמא. פתח, כד"א פתחו לי שערי צדק, ולההוא פתח, חטאת רובץ, דא מלאך המות, והוא זמין לאתפרעא מינך.
ת"ח, בראש השנה אתיליד אדם, בראש השנה, ודאי רזא לעילא ותתא ר"ה לעילא, ר"ה לתתא. בראש השנה עקרות נפקדות, מנלן דבראש השנה הוה, דכתיב וה' פקד את שרה, וה' דייקא, דא ר"ה, ובגין דנפיק אדם מר"ה נפיק בדינא, ועלמא קיימא בדינא, ובגיני כך לפתח ודאי. חטאת רובץ בגין לאתפרעא מינך, ואליך תשוקתו, עד דתשתצי.
ואתה תמשול בו, רזא הוא, דכתיב ואתה מחיה את כלם, מכאן אמרו, לא שליט קב"ה, אלא בזמנא דישתצון חייבי עלמא. ועל דא כיון דמלאך המות ישצי לון, כדין קב"ה שליט עלוי, דלא יפוק לאבאשא עלמא, דכתיב ואתה תמשל בו, ואתה דייקא.
אמר רבי יצחק בקוטרא דפלגא קפסירא שכיח. רבי יהודה אמר, ואתה תמשל בו בתיובתא.
Capitolo 47
[modifica | modifica sorgente]רבי יוסי אמר כד הוו אינון דרין דקין אזלין בעלמא, הוו מטרטשי ארעא, והוו דמיין לעלאי ותתאי, א"ר יצחק עז"א ועזא"ל, כד נפלו מאתר קדושתייהו מלעילא, חמו בנת בני נשא, וחטאו, ואולידו בנין, ואלין הוו נפילים, דכתיב הנפילים היו בארץ.
ר' חייא אמר, בנוי דקין, הוו בני אלהים, דהא כד אתא סמא"ל על חוה, אטיל בה זוהמא ואתעברת, ואולידת לקין, וחיזו דיליה, לא הות דמי לשאר בני נשא, וכל אינון דאתיין מסטרא דיליה, לא הוו אקרון אלא בני האלהים.
ר' יהודה אמר ואפילו אינון נפילים הכי אקרון. המה הגבורים, שתין הוה בארעא, כחושבן דלעילא, כתיב הכא המה הגבורים אשר מעולם, וכתיב התם ששים גבורים סביב לה, רבי יוסי אומר המה הגבורים אשר מעולם ממש, מעולם דייקא, אנשי השם, מאי שם, דא הוא עולם דקאמרן, אנשי השם דייקא, כתיב הכא אנשי השם וכתיב התם בנקבו שם, וכתיב ויקוב בן האשה הישראלית את השם.
רבי חייא אמר, מעולם ממש הוו, ומעולם דלתתא נטל לון קב"ה, כד"א זכר רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה, מעולם ודאי, ומעולם דלתתא, נטיל לון קב"ה ואנון אבהן קדמאי למהוי רתיכא קדישא לעילא, אוף הכא המה הגבורים אשר מעולם, מעולם ודאי נטיל לון קב"ה, ר' יצחק אמר מעולם דא מטתו שלשלמה דכתיב ששים גבורים סביב לה. ר' אחא אמר כלהו בני האלקים אקרון.
(תוספתא) ארז"ל בשעתא דברא קב"ה לאדם, ברא ליה בגינתא דעדן, וצוהו על שבע מצות, חב, ואתגרש מגינתא דעדן, ותרי מלאכי שמיא, עזא ועזאל, אמרו קמי קב"ה, אלו הוינא אנן בארעא, הוינא זכאין, א"ל קב"ה, וכי אתון יכלין על יצרא בישא, אמרו קמיה יכלין, מיד אפיל לון קב"ה, כד"א הנפילים היו בארץ, וכתיב הגבורים וגו', ובשעתא דנחתו לארעא, עאל בהו יצרא בישא, שנאמר ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו, חבו ואתעקרו מקדושתייהו, עד כאן.
ת"ח, כלהון נטיען הוו סתימין רשימין דקיקין באתרא חד, לבתר עקרן קודשא בריך הוא, ואשתיל לון באתר אחרא, ואתקיימו.
Capitolo 48
[modifica | modifica sorgente]רבי ייסא שאל, מאי דכתיב זה ספר תולדות אדם, ביום ברוא אלקים אדם, בדמות אלקים עשה אותם, זכר ונקבה בראם, ויברך אותם. א"ל רבי אבא, רזא עלאה הוא. תנינן, תלת ספרין פתיחן בר"ה, חד דצדיקים גמורים וכו'. ספר עלאה, דהא מניה נפק כלא, נפיק מניה כתיבה. ספר אמצעיתא, כללא דעילא ותתא, דתורה שבכתב, אדם קדמאה. ספר תליתאה דאקרי תולדות אדם, ודא איהו דצדיקים גמורים, הה"ד זה ספר תולדות אדם, דא צדיק ודאי דעביד תולדות. ביום ברוא אלקים אדם, בדמות אלקים, דהא ודאי כדין אתתקן כלא לעילא ותתא ואתקיימו בדוגמא חדא. זכר ונקבה בראם סתם, חד אתכליל בחד.
מתניתין, כתיב מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב. דא הוא ספר תולדות אדם, דרהיט בההוא מגדל. האי מגדל מאי עבידתיה. אלא דא הוא מגדל דוד, ודא הוא מגדל עז שם ה' וכלא חד. הכא ידיעא לבני מהימנותא, דא הוא ודאי ספר תולדות. ציור
ואמר ר' אבא, ספר ודאי נחתו ליה לאדם הראשון וביה הוה ידע חכמתא עלאה. וספרא דא, מטא לבני אלהין, חכימי דרא, ומאן דזכי לאשגחא ביה, ידע ביה חכמה עלאה, ומשגיחין ביה וידעין ביה. וספרא דא נחית ליה. מארי דרזין, ותלת שליחן ממנן קמיה.
ובשעתא דנפק אדם מגנתא דעדן, אחיד בההוא ספרא, כד נפיק טס מניה. צלי ובכי קמי מאריה ואתיבו ליה כמלקדמין, בגין דלא תתנשי חכמתא מבני נשא וישתדלון למנדע למאריהון.
וכן תנינן, ספר הוה ליה לחנוך, ודא ספר, מאתר דספרא דתולדות אדם הוה, ודא הוא רזא דחכמתא, דהא מארעא אתנטיל. הה"ד, ואיננו כי לקח אותו אלקים. והוא הנער, כדכתיב חנוך לנער על פי דרכו.
וכל גנזי עלאי אתמסרן בידיה, ודא מסיר ויהיב ועביד שליחותא. ואלף מפתחן אתמסרן בידיה, ומאה ברכאן נטיל בכל יומא, וקשיר קשירין למאריה. מעלמא נטיל ליה קב"ה לשמושיה, הדא הוא דכתיב כי לקח אותו אלקים.
ומן דא אתמסר ספרא, דאקרי ספרא דחנוך. בשעתא דאחיד ליה קב"ה. אחמי ליה כל גנזי עלאי, אחמי ליה אילנא דחיי, בגו מציעות גנתא, וטרפוי, וענפוי, וכלא חמינן בספריה. זכאין אינון חסידי עלאין דחכמתא עלאה אתגלי להו, ולא אתנשי מנייהו לעלמין, כד"א סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם.
Capitolo 49
[modifica | modifica sorgente]ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר וגו'. רבי אחא אמר, בההוא זמנא, הוה ההוא נהרא דנגיד ונפיק, אפיק רוחא עלאה מאילנא דחיי, ואריק באילנא דשרייא ביה מותא, ואתמשכן רוחין בגווייהו דבני נשא יומין סגיאין. עד דסלקו בישין, ואתעתדו לפתח. כדין אסתלק רוחא עלאה מההוא אילנא, בשעתא דפרח נשמתין בבני נשא, הה"ד לא ידון רוחי באדם לעולם, למיהב לעולם בשעתא דפרחו נשמתין בבני נשא.
בשגם הוא בשר. רבי אלעזר אמר, בשגם, דא משה, דאיהו נהיר לסיהרא, ומחילא דא, קיימין בני נשא בעלמא יומין סגיאין. והיו ימיו מאה ועשרים שנה. רמז למשה דעל ידיה תורה אתיהיבת, וכדין יריק חיין לבני נשא מההוא אילנא דחיין, וכך הוה, אלמלא דחבו ישראל, הה"ד חרות על הלחות, חרות ממלאך המות. דהא אילנא דחיי הוה משיך לתתא.
ועל דא, בשגם דאיהו בשר, קיימא מלה לארקא רוחא דחיי. בשגם אחיד לתתא, אחיד לעילא. ועל דא תנינן, משה לא מית אלא אתכניש מעלמא, והוה נהיר לסיהרא, דהא שמשא אע"ג דאתכנש מעלמא, לא מית אלא עאל ואנהיר לסיהרא, כך משה.
ד"א. בשגם הוא בשר. במשיכו דרוחא בבני נשא זמנא רבה, אתהדר למהוי בשר, לאתמשכא בתר גופא, ולאשתדלא בעובדין דהאי עלמא.
אמר ר' יצחק, כל דרין דאשתכללו משת, כלהו צדיקי וחסידי. לבתר אתפשטו ואולידו ואוליפו אומנותא דעלמא, לשצאה ברומחין וסייפין, עד דאתא נח, ואתקין לון תקונא דעלמא, ולמפלח ולאתקנא ארעא, דהא בקדמיתא לא הוו זרעין וחצדין, לבתר אצטריכו להאי, דכתיב עוד כל ימי הארץ וגו'.
ר' אלעזר אמר, זמין קב"ה לתקנא עלמא, ולאתקנא רוחא בבני נשא, בגין דיורכון יומין לעלמין, הה"ד כי כימי העץ ימי עמי וגו'. וכתיב, ובלע המות לנצח, ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ, כי ה' דבר.
Capitolo 50
[modifica | modifica sorgente]אמר ר' שמעון הא תנינן, דכד ברא קב"ה עלמא, גליף בגילופי דרזא דמהימנותא, גו טהירין, ברזין עלאין, וגליף לעילא, וגליף לתתא, וכלא ברזא חדא, ועביד עלמא תתאה, כגוונא דעלמא עלאה, ודא קאים לקביל דא, למהוי כלא חד, ביחודא חדא, ובגין כך קב"ה גליף גליפי דאתוון עילא ותתא, ובהו ברא עלמין.
ות"ח כגוונא דעבד קב"ה עלמא, הכי נמי ברא ליה לאדם קדמאה. פתח ואמר והמה כאדם עברו ברית וגו', דהא קב"ה אעטר ליה בעטרין עלאין, וברא ליה בשית סטרין דעלמא, למהוי שלים בכלא, וכלא זעאן ודחלן מקמיה, דהא כד אתברי אדם, אתברי בדיוקנא עלאה, והוו מסתכלן בההוא דיוקנא, וזעאן ודחלן מקמיה.
ולבתר אעיל ליה קב"ה בגנתא דעדן, לאתעדנא תמן בעדונין עלאין, והוו מלאכין עלאין סחרין ליה, ומשמשין קמיה, ורזין דמריהון הוו אודעין ליה. ת"ח, בשעתא דאעיל ליה קב"ה לגנתא דעדן, הוה חמי ואסתכל מתמן, כל רזין עלאין, וכל חכמתא, בגין למנדע ולאסתכלא ביקרא דמריה.
שבעה היכלין מדורין אינון לעילא, דאינון רזא דמהימנותא עלאה, ושבעה היכלין אינון לתתא כגוונא דלעילא, ואינון שית כגוונא עלאה, וחד טמיר וגניז איהו לעילא. וכל אלין אינון ברזא עלאה, בגין דכל הני היכלין, אית בהו כגוונא דלעילא, ואית בהו כגוונא דלתתא, למהוי כליל בדיוקנא דרזא דלעילא, ובדיוקנא דרזא דלתתא, ובהו הוה דיוריה דאדם.
ולבתר דאתתרך מגנתא דעדן, אתקין לון קב"ה לנשמתהון דצדיקיא, לאשתעשעא בהו, כדקא חזי, מזיוא דיקרא עלאה. וכל חד וחד, אתתקן כגוונא דלעילא, וכגוונא דלתתא, כמה דאוקימנא.
Capitolo 51
[modifica | modifica sorgente]היכלא קדמאה, אתר דאיהו מתתקן לתתא, למהוי כגוונא דלעילא, והא אתערו חברייא, נמוסי דגנתא דעדן, כמה דאיהו ברזא עלאה. ולא שלטא ביה עינא, בר נשמתהון דצדיקייא, למהוי גליפן לעילא ותתא, ולאסתכלא מתמן. ברזא דמריהון. ובענוגא דלעילא.
ואלין אינון צדיקיא, דלא אחלפו יקרא דמריהון, בגין דחלא אחרא. כתיב אשת חיל עטרת בעלה, רזא דמהימנותא, לאתדבקא בר נש במריה, ולדחלא מניה תדיר, ולא יסטי לימינא ושמאלא, והא אוקימנא, דלא יהך בר נש, בתר דחלא אחרא, דאקרי אשת זנונים, ובגין כך כתיב לשמרך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה.
היכלא דא, קאים בדיוקנא דרזא עלאה, בגין דכד נשמתין דצדיקיא נפקי מהאי עלמא, עאלין גו אלין היכלין, די בגנתא דעדן דלתתא, ותמן יתבין כל חד וחד, כל ההוא זמנא דאצטריכא נשמתא למיתב תמן.
ובכל היכלא והיכלא, אית דיוקנין, כגוונא דלעילא. ודיוקנין כגוונא דלתתא, ותמן אתלבשת נשמתא בלבושין כגוונא דהאי עלמא, ואתעדנת תמן כל ההוא זמנא דאצטריכת, עד דמטו זמנא לסלקא לאתר עלאה כמה דאצטריך. ומגו ההוא מאנא דאתלבשת ביה, חמאת דיוקנין עלאין, לאסתכלא ביקרא דמריהון.
בהאי היכלא, אית נהורין עלאין, לאסתכלא, ונשמתהון דאינון גיורין דאתגיירו, קיימין תמן, ועאלין תמן, לאסתכלא ביקרא עלאה, ומתלבשן תמן בלבושא חדא דנהורא, דנהיר ולא נהיר. וההוא היכלא מקפא מאבן טבא ודהבא.
ותמן איהו פתחא חדא. דנחית לקבל פתחא דגיהנם, מתמן מסתכלן בכל אינון חייבי, דלא עאלו בברית קיימא קדישא, ואתתרכו באינון מלאכי חבלה, דטרדי לון בנורא דדליק, ואינון חמאן וחדאן על דאתגיירו.
ותלת זמנין ביומא, נהרין מגו נהירו עלאה, ומשתעשען תמן, ועילא מנהון, עובדיה ואונקלוס גיורא, ושאר גיורין דאתגיירו, כגוונא דא לעילא, כד זכאן לסלקא נשמתהון לאתעטרא תמן.
Capitolo 52
[modifica | modifica sorgente]היכלא תניינא, היכלא דא, קיימא לגו מהאי היכלא קדמאה והאי פתחא איהו סמיך לגו מערתא דאבהן, והאי היכלא נהיר מקדמאה, הכא אית כל אבנין יקירין דמקפן ליה.
בגו דהאי היכלא, אית נהירו חד, כליל מכל גוונין, ואיהו נהיר מעילא לתתא. בהאי היכלא קיימין אינון, דסבלו יסורין ומרעין בהאי עלמא, בגין לאתתקנא, והוו מודן ומשבחן למריהון כל יומא, ולא הוו מבטלין צלותייהו לעלמין.
לגו מהאי היכלא, קיימין כל אינון דמקדשין בכל חילא שמא דמריהון, ואתיבו אמן יהא שמיה רבא מברך בכל חילא, ואלין אינון קיימין לגו, בגו האי היכלא, וההוא נהורא דכליל כל גוונין נהיר לון. מההוא נהירו קיימין וחמאן נהורין אחרנין, דאתאחדן ולא אתאחדן בגווייהו. ועילא מנהון משיח, דאיהו עאל וקאים בינייהו, ונחית לון.
Capitolo 53
[modifica | modifica sorgente]איהו נטיל מהאי היכלא, ועאל בהיכלא תליתאה, ותמן כל אנון בני מרעין וכאבין יתיר, וכל אינון דרדקי דבי רבן דלא אשלימו יומין, וכל אינון דעצבין על חרוב בי מקדשא והוו אושדין דמעין, כלהון קיימין בההוא היכלא, ואיהו מנחם לון.
Capitolo 54
[modifica | modifica sorgente]ונטיל מהאי היכלא, ועאל בהיכלא רביעאה, ותמן כל אינון אבלי ציון וירושלם, וכל אינון קטולי דשאר עמין עכו"ם ואיהו שרי ובכי, וכדין כל אינון נשיאין דזרעא דדוד, כלהו אחידן ביה, ומנחמין ליה.
שארי תניינות ובכי, עד דקלא נפיק, ומתאחד בההוא קלא, וסליק לעילא, ואשתהי תמן עד ריש ירחא. וכד נחית נחתין עמיה כמה נהורין וזיוין, מנהרין לכל אינון היכלין, ואסוותא ונהורא לכל אינון קטולין, ובני מרעין ומכאובין דסבילו עמיה דמשיח.
וכדין פורפירא לביש, ותמן חקיקין ורשימין כל אינון קטולי דשאר עמין עכו"ם בההוא פורפירא, וסליק ההוא פורפירא לעילא, ואתחקק תמן גו פורפירא עלאה דמלכא, וקב"ה זמין לאלבשא ההוא פורפירא ולמידן עמין, דכתיב ידין בגוים מלא גויות. עד די אתא ונחים לון, ונחתין עמיה נהורין ועדונין, לאתעדנא, וכמה מלאכין ורתיכין עמיה, כל חד וחד במלבושא, לאתלבשא בהו כל אינון נשמתין דקטולין, ותמן מתעדנין כל ההוא זמנא דאיהו סליק ונחית.
לגו מהאי היכלא, קיימא גו דרגא עלאה, אינון עשרה רברבין ממנן, רבי עקיבא וחברוי, וכלהו סלקי בסליקו, גו אספקלריאה דלעילא, ונהרין בזיו יקרא עלאה, עלייהו כתיב עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו.
Capitolo 55
[modifica | modifica sorgente]בהיכלא חמישאה, קיימין כל אינון מאריהון דתיובתא שלימתא, דתבו מחטאיהון ואתנחמו בהו, ונפקת נשמתייהו בדכיו, וכל אינון דקדישו שמא דמריהון, וקבילו עלייהו מותא, ובתרעא דהאי היכלא, קאים מנשה מלך יהודה, דקביל ליה קב"ה בתיובתא שלימתא, וחתר ליה חתירא לקבלא ליה.
ולגו מהאי היכלא, קיימין כל אינון מאריהון דתיובתא תקיפא, דנשמתהון נפקת בשעתא דאתמרמרו על עובדיהון, ואלין מתעדנין בעדונא עלאה, בכל יומא ויומא. ותלת זמנין ביומא, נהירו עאל בההוא היכלא, דמתעדנין ביה כל חד וחד כדקא חזי ליה. וכל חד נכוה, מנהירו דחופה דחבריה, בין לתתא בין לעילא.
האי היכלא קיימא על אינון היכלי תתאי, ואפלו צדיקים גמורין לא יכלין לאעלאה בגו האי היכלא, ולמיקם ביה, והאי איהו דרגא עלאה על כלא, בר דרגא דחסידי דאיהו דרגא עלאה על כלא.
Capitolo 56
[modifica | modifica sorgente]האי היכלא שתיתאה: היכלא דא היכלא דחסידי, היכלא דא, היכלא עלאה על כלא, והאי הוא היכלא דקיימא על כלא. היכלא דימינא, לית מאן דיקים ביה, אלא אינון חסידים קדישין, וכל אינון דמרחמי למריהון ברחימו סגי. ולפתחא דהאי היכלא, קיימא כל אינון דמיחדי יחודא דמריהון בכל יומא ואלין עאלין בהאי היכלא, וזמינין לסלקא בקדמיתא.
ועילא מהאי פתחא אברהם, ימינא דקב"ה, ולפתחא אחרא קיימא יצחק, דאתעקד על גבי מדבחא, והוה קרבנא שלים קמיה דקב"ה. ולפתחא אחרא לגו, קיימא יעקב שלימא, ותריסר שבטין סחרניה, ושכינתא על רישייהו.
וכד ישראל בעקו אתערו תלת אבהן, ומתערי לה לשכינתא לאגנא עלייהו, וכדין איהי סלקא ואתעטרא לעילא, ואגנא עלייהו דישראל. וכמה דאית היכלין לתתא בגנתא דעדן, הכי נמי לעילא אית היכלין מתקנן, דאינון רזא דמהימנותא.
Capitolo 57
[modifica | modifica sorgente]וכל הני היכלין, כלהו מתקשרן ומתעטרן בחד היכלא דאיהו היכלא שביעאה, והאי היכלא איהו גניז וסתים מכל שאר היכלין. באמצעיתא דהאי היכלא קאים חד עמודא, דאיהו בגוונין סגיאין: ירוק, חוור, סומק, אוכם. וכד נשמתין סלקין, אינון עאלין גו האי היכלא, מאן דאתחזי להאי גוון סליק ביה, ומאן דאתחזי להאי גוון סליק ביה. כל חד וחד כדקא חזי ליה.
ואלין שית היכלין אינון למדורא כדאמרן, ושביעאה לאו איהו למדורא. ושית, כלא ברזא דשית, ועל דא כתיב ברא שית. שית דרגין לעילא, שית דרגין לתתא, וכלא רזא חדא.
Capitolo 58
[modifica | modifica sorgente]תא חזי, בראשית, רבי יהודה אמר, תרין בתין הוו, בית ראשון ובית שני, דא עלאה ודא תתאה, תרין ההי"ן אינון, דא עלאה ודא תתאה, וכלהו חד, ב' עלאה פתחא תרעין לכל סטרא, דהכי הוא דכליל דא בדא. ראשית, כדין הוא ראשית לאעלא בחושבנא דבנינא, רבי יצחק אמר למנינא.
אמר רבי אלעזר, בראשית דא כללא, דיוקנא דכל דיוקנין כלילן ביה, דא רזא דכתיב הוא מראה דמות כבוד ה', חיזו דאתחזון ביה שית אחרנין, ודא הוא בראשית ברא שית, ת"ח, כד עאלין בהאי חיזו שית גוונין, היא אתקינת גרמא לאחזאה לון ולמפעל בהו אומנותא דעלמא, ואי תימא דהאי אומנותא דעלמא, מדרגא דא הוא, כתיב ברא שית, שבחא דשית איהו, דעבדי אומנותא בהאי.
רבי יוסי פתח הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע, וקול התור נשמע בארצנו, הנצנים: דא הוא רזא דשית דרגין. נראו בארץ בגין דאינון דיוקנין לאתחזאה בהאי דרגא. עת הזמיר הגיע: דהא כדין משבח ומהדר, כמה דאת אמר למען יזמרך כבוד ולא ידום, ובגין כך אקרי מזמור, כמה דתנינן דכתיב מזמור לדוד, דשארת עליה שכינתא ברישא, ודא הוא עת הזמיר הגיע. רבי חייא אמר, דהא כדין מטא זמנא לשבחא.
רבי אבא אמר, עלמא עלאה סתים, וכל מלוי סתימין, בגין דקיימא ברזא עלאה, יומא דכל יומין, וכד ברא ואפיק, אפיק אלין שית, ובגין דאיהו סתים, דכל מלוי סתימין, אמר בראשית, ברא שית יומין עלאין, ולא אמר מאן ברא להון, בגין דאיהו עלמא עלאה סתימא.
ולבתר גלי ואמר עבידתא תתאה, ואמר מאן ברא ליה, בגין דאיהו עלמא דקיימא באתגלייא, ואמר ברא אלקים את השמים ואת הארץ, ולא כתיב ברא סתים, ברא את השמים, בגין דאיהו עלמא באתגליא, ואמר ברא אלקים, אלקים ודאי שמא באתגליא, קדמאה בסתימא דאיהו עלאה, תתאה באתגליא. למהוי תדיר עובדא דקודשא בריך הוא סתים וגליא. ורזא דשמא קדישא הכי הוא סתים וגליא.
את השמים, לאסגאה שמים תתאי לתתא, ואת הארץ לאכללא ארץ דלתתא, ולאסגאה כל עובדהא כגוונא דלעילא.
Capitolo 59
[modifica | modifica sorgente]והארץ היתה תהו ובהו: כדקאמרן, והארץ דא ארץ עלאה, דלית לה נהורא מגרמה. היתה: בקדמיתא כבר הות, כדקא יאות, והשתא תהו, ובהו, וחשך. היתה דייקא, לבתר אזעירת גרמה ואזעירת נהורא. תהו, ובהו, וחשך, ורוח: ארבע יסודי עלמא דאשתכללו בה.
Capitolo 60
[modifica | modifica sorgente]ד"א, ואת הארץ כדקאמרן, לאסגאה ארעא דלתתא, דאיהי אתעבידת בכמה מדורין, כלא כגוונא עלאה, ודא הוא, והארץ היתה תהו ובהו וחשך ורוח. אלין אינון מדורי ארעא: ארץ, אדמה, גיא, נשיה, ציה, ארקא, תבל. וגדול שבכולם תבל, דכתיב והוא ישפוט תבל בצדק.
אמר רבי יוסי, מאן הוא ציה, א"ל דא הוא אתר דגיהנם, כד"א ציה וצלמות. ורזא דא כתיב, וחשך על פני תהום, דא רזא אתר דגיהנם, דא הוא ציה, אתר דמלאך המות, כדקאמרן, דאיהו מחשיך אנפייהו דברייתא, ודא הוא אתר דחשך עלאה.
תהו דא נשיה, דלא אתחזייא בה חיזו כלל, עד דאתנשי מכלא. ועל דא אתקרי נשיה. ובהו דא ארקא אתר דלא אתנשי. ר' חייא אמר דא גיא. ורוח אלקים מרחפת דא לקבל תבל דאתזן מרוח אלקים, וכלא כחד הוא.
Capitolo 61
[modifica | modifica sorgente]כגוונא דא, אית לארץ עלאה, שבעה מדורין אינון לעילא, דרגא על דרגא, ובכלהו מדורין מלאכי עלאי אלין על אלין. הכי נמי לתתא, וכלא אחיד דא בדא למהוי כלא חד. שבעה מדורין אינון לעילא, והא ארץ עלאה אחידת לון, וכלהו קיימין בה, ובכלהון קיימא תושבחתא דקב"ה. דרגין פרישן דא מן דא. ואתרין פרישן דא מן דא.
מדורא קדמאה, לתתא, הוא אתר בי חשוך דלא נהיר, והוא מתתקן למדורי רוחי וקסטירי ועלעולי תקיפין דלא אתחזיין, ולא אית ביה נהורא, ולא חשוכא, ולא דיוקנא כלל. ותמן לא ידעין ביה ידיעא כלל, דלאו ביה צורה גו כלל כורסייא.
ועל ההוא אתר ממנא חד מלאכא טהריאל שמיה, ועמיה שבעין ממנן מעופפין ואתמחון מזיקי שביבין, ולא קיימין, ולא אתחזון, ולא משתכחי. וכד אתי צפרא כלהו מתחדשן ולא קיימי, כד מטאן לגבי ההוא אתר, אבדין ולא משתכחין, ועאלין בחד נוקבא דתהומא. ולא אתחזון, כד אתרמיש ליליא אתמחון מאינון שביבין עד דמטי צפרא.
מדורא תניינא: הוא אתר דנהיר יתיר, ואיהו חשוך, אבל לא חשוך כההוא קדמאה, והוא מתתקן למדורי מלאכין עלאין, די ממנן על עובדיהון דבני נשא, ולמסטי להון בההוא ארח בישא דאינון אזלין. וההוא אתר אתחזי יתיר מן קדמאה, ואלין מלאכין אית להון קרבא עם בני נשא, ומתזנן מריחא ובוסמא דלתתא, לסלקא בתועלתא, ולאנהרא יתיר.
ועלייהו חד ממנא קדומיא"ל שמיה, ואלין פתחין שירתא ומשתככי, ואזלין לון, ולא אתחזון, עד דישראל לתתא פתחי ואמרי שירתא, כדין קיימן בדוכתייהו, ואתחזן נהירין יתיר, תלת זמנין ביומא מקדשי קדושתא. וכד ישראל עסקי באורייתא, כלהון טאסין וסהדי סהדותא לעילא, וקודשא בריך הוא חייס עלייהו.
מדורא תליתאה: הוא אתר דשביבין וקטורין, ותמן נגידו דנהר דינור, דנגיד ונפיק, ואיהו בי מוקדא דנפשייהו דרשיעייא, דמתמן נחית אשא על רישייהו דרשיעייא, ותמן מלאכי חבלה דטרדי להו.
ותמן אשתכח דלטורייא עלייהו דישראל לזמנין, ולאסטאה לון. בר בזמנא דנסבי אסוותא לדחייא ליה, וחד ממנא עלייהו מסטרא דשמאלא. כלהו מסטרא דחשך, כמה דאת אמר וחשך על פני תהום, וסמא"ל חייבא אשתכח תמן.
מדורא רביעאה: הוא אתר דנהיר, ותמן הוא נהירו למלאכי עלאי, די בסטר ימינא. ופתחו שירתא וסיימי, ולא אזלין לאעברא כהני קדמאי, דפתחין שירתא ומתוקדן ומתעברן בנור דליק, ותבין ומתחדשין כמלקדמין, והני קיימין בדוכתייהו ולא מתעברן. והני מלאכי דרחמי דלא משניין לעלמין.
ועלייהו כתיב עושה מלאכיו רוחות וגו'. ואלין עבדין שליחותייהו בעלמא, ולא אתחזון לבני נשא בר בחזווא, או בסטרא אחרא בסכלתנו סגי. וחד מלאכא ממנא עלייהו פדא"ל שמיה. וביה פתיחין מפתחן דרחמי, לאינון דתייבין לגביה דמאריהון, ופתחין תרעין לאעברא צלותהון ובעותהון.
מדורא חמישאה: הוא מדורא דנהיר בנהירו יתיר מכלהו קדמאי, ואית ביה מלאכין מנהון אשא, ומנהון מיא. לזמנין אשתכחו ברחמי, ולזמנין אשתכחו בדינא. אלין בסטרא דא, ואלין בסטרא דא, לזמנין נהרין אלין, וחשכין אלין, ואלין ממנן לזמרא למאריהון, אלין בפלגות ליליא, ואלין כד סליק נהורא. וחד ממנא עלוהי קדשיא"ל שמיה.
כד אתפלג ליליא, ואתער רוח צפון וקב"ה אתי לאשתעשעא עם צדיקייא בגנתא דעדן, כדין רוח צפון אקיש, ומטא לאינון דממנן בפלגות ליליא, לזמרא, וכלהו מזמרין ופתחין שירתא. וכד אתי צפרא ומתחבר קדרותא דצפרא בנהורא, כדין כלהו אחרנין אמרין שירתא, וכל ככבי רקיעא וכל שאר מלאכין מסייעין לון, כמה דכתיב ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלקים, עד דישראל נטלי שירתא ותושבחתא אבתרייהו.
מדורא שתיתאה: הוא, מדורא עלאה קריב למלכו שמיא. וביה ארבין, ונהרין, ונחלין, דמתפלגין מן ימא, וכמה נונין אינון, דמרחשן לארבע סטרי עלמא, ועילא מנהון סרכין ממנן, וחד ממנא עלייהו ואוריאל שמיה, והוא ממנא על כל אלין תתאין.
וכלהו נטלי בשעתי ורגעי כד נטלי ארבי לסטרא דא ולסטרא דא, כד נטלי ארבי לסטר דרום ממנא דקיימא עלייהו, לההוא סטרא, הוא מיכאל דאתא מימינא. וכד נטלי ארבי לסטר צפון, ממנא דקיימא עלייהו לההוא סטרא, הוא גבריאל דאתי מסטרא דשמאלא. וכד נטלי ארבי לסטר מזרח הא תמן איהו ממנא, דקיימא עלייהו, לההוא סטרא רפאל שמיה, והוא לימינא. וכד נטלי ארבי לסטר מערב, ממנא דקיימא עלייהו, לההוא סטרא, הוא אוריאל ואיהו לבתראה.
מדורא שביעאה: הוא מדורא עלאה על כלא. ותמן לא אשתכחו בר נשמתהון דצדיקייא דתמן מתעדנין בההוא זיהרא עלאה, ומתעדנין בעדונין ותפנוקין עלאין, ותמן לא אשתכחו בר אינון זכאין, וגנזי שלום ברכה ונדבה, כלא הוא כגוונא עלאה, והא אמרו חברייא.
כדין הוא לארץ דלתתא, בשבעה מדורין, וכלהו כגוונא דלעילא. ובכלהו אית זינין כחיזו בני נשא, וכלהו מודן ומשבחן לקב"ה, ולית מאן דידע יקריה, כאינון דאינון במדורא עלאה, ואלין חזאן יקריה כדקא יאות, למפלח ליה, ולשבחא ליה, ולאשתמודע יקריה.
ועלמא דא עלאה, דאיהו תבל, לא קיימא בקיומיה, אלא בגיניהון דצדיקייא, דאינון גופין קדישין. כגוונא דלעילא לא קיימא ההוא מדורא שביעאה, אלא לנשמתהון דצדיקייא, הכי נמי האי מדורא שביעאה לתתא, לא קיימא אלא לגופיהון דצדיקייא, למהוי כלא חד דא כגוונא דדא.
Capitolo 62
[modifica | modifica sorgente]ת"ח אר"ש ז' מדורין אינון דקאמרן, ובגו אינון אית ז' היכלין, מאינון רזי מהימנותא, לקבל ז' רקיעין עלאין, ובכל היכלא והיכלא אית רוחין עלאין.
היכלא קדמאה: הכא אית רוחא, דאתמנו על נשמתהון דגרין דאתגיירו, ורחמיא"ל שמיה, ואיהו נטיל לון ואתהנון מזיו יקרא דלעילא.
היכלא תניינא: אית רוחא חדא אהינא"ל שמיה, ודא קיימא על כל אינון נשמתין דרביי, דלא זכו בהאי עלמא למלעי באורייתא, ואיהו קיימא עלייהו ואוליף לון.
היכלא תליתאה: בהאי אית רוחא חדא אדרהינא"ל שמיה, ואיהו קיימא על נשמתהון דאינון דאהדרו בתיובתא, ולא אהדרו, כגון דחשיבו ועד לא אהדרו בהו מיתו אלין טרדין לון בגיהנם ולבתר עאלין לון להאי רוחא ממנא, ונטיל לון, וחמדן לאתהנאה מזיו יקרא דמאריהון, ולא אתהנון. ואלין אקרון בני בשר, ועלייהו כתיב והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'.
היכלא רביעאה: הכא קיימא חד רוחא גדריהא"ל שמיה, דא קיימא על כל אינון נשמתין דקטולי דשאר עמין לעאלא לון, גו פורפרא דמלכא, ואתרשימו תמן, עד יומא דינקום לון קב"ה דכתיב ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה.
היכלא חמישאה: הכ א קיימא חד רוחא, דאקרי אדיריא"ל ודא קיימא על כל אלין נשמתין, דאתקיימו בההוא סטרא, ואלין אינון לעילא מכלהו, די במדורא דא, עלאה על כלא ומיכאל רב ממנא על כלהו קיימא ביה, וכמה אלף ורבבן, כלהו קיימין תחותיה בההוא סטרא, ותמן מתעדנין אינון נשמתין דחסידי, בההוא נהורא עלאה דנגדא מעלמא דאתי.
Capitolo 63
[modifica | modifica sorgente]ת"ח אר"ש מאן הוא דידע לסדרא צלותא דמריה כמשה, בשעתא דאצטריך ליה, לסדרא צלותיה באריכות סדר, ובשעתא דאצטריך ליה לקצרא הכי נמי. אר"ש הא אשכחנא בספרי קדמאי, סדורא דרזי דרזין, בקשורא חדא, זמנין דאצטריך לסדרא צלותיה כדקא יאות, ולקשרא קשרין, לבסומי למאריה כדקא יאות, ולמנדע ליחדא יחודא שלימתא, למקרע רקיעין, ולאפתחא תרעין ופתחין דלא יהא מאן דימחי בידיה.
זכאין אינון צדיקיא, דאנון ידעי למפתי למאריהון, ולבטולי גזרין, ולאשראה שכינתא בעלמא, ולנחתא ברכאן, ולמעדי מאריהון דדינין דלא ישלטון בעלמא. קם ר"ש ואמר, מי ימלל גבורות ה' וגו', מאן יגלי עפרא מעינך אברהם חסידא, ימינא דקב"ה, דגלי לך רזא דרזין, ושריאת צלותין בעלמא, ואתגליין לך היכלי דמלכא עלאה.
שבעה היכלין קדישין אינון, ואינון קיימין בתרעין בקיומא, ובכל חד וחד עאל צלותא דיחודא, דמאן דידע לבסומי למאריה, וליחדא יחודא בשלימו, דידע לאעלא בכלהו, ולקשרא קשרין אלין באלין, רוחא ברוחא, רוחא תתאה ברוחא עלאה, כתיב ה' בצר פקדוך צקון לחש מוסרך למו.
Capitolo 64
[modifica | modifica sorgente]היכלא קדמאה: כתיב ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, וכעצם השמים לטהר. רזא דרזין, רוח דאקרי ספירא כספירו דאבן טבא, נציץ לתרין סטרין, נהורא חד סליק ונחית, וההוא נהורא חוור, נציץ לכל סטר: עילא ותתא ולארבע סטרי עלמא, נהוריה תליין סתים וגלייא.
מנהורא דא מתפרשין ד' נהורין, לד' סטרין, וכלהו נהורין חד נהורא, כבוצינא דשרגא דדליק, ונציץ נהורין לחיזו דעיינין דבני נשא, ואינון נהורין דשרגא, סלקין ונחתין אזלין ותייבין, מגו ההוא אשא דנהורא דשרגא דדליק, וכלהו חד נהורא, הכי נמי אלין. ונציצין כלהו נהורין, כחיזו דנחשא בטישא בסומקא, כמה דאתמר, ונוצצים כעין נחשת קלל. דא הוא לימינא.
לשמאלא, אית רוחא דאקרי לבנה, ודא אתכליל ברוחא קדמאה, ועאל דא בדא, נהוריה סומק וחוור כחדא, בגין דנפקא מאינון נהורין קדמאין. כד אתו נהורין דדא, מטו בנהורין קדמאין ואתכלילו ביה, ואינון חד, ואתחזון נהורי קדמאי בלחודייהו. ולא אתגליין אינון אחרנין, ולא אתידעו דעאלו בגווייהו, ואתטמרו ביה. כד"א ולא נודע כי באו אל קרבנה וגו' ודא הוא רוחא ברוחא דאינון חד, נהורין בנהורין דאינון חד. והכא אינון תרין רקיעין תתאין מאינון רקיעין דאקרון שמי השמים.
מתרין רוחין אלין מנצצן, אתבריאו אינון אופנין, דאינון קדישין, דדינייהו כדינא דחיות, כדכתיב מראה האופנים ומעשיהם וגו', ודא הוא דכתיב, ודמות החיות מראיהן כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים. היא מתהלכת בין החיות, מאן היא, דא רוחא קדישא, אתר דנפקו מניה, ואיהי נהיר לון, דכתיב ונוגה לאש, ומן האש יוצא ברק.
כד אתכליל רוחא ברוחא, נפיק מנייהו, נהירו דחד חיוותא רמיא על ד' אופנין, והא דיוקנא דיליה כאריה, שליט על אלף ותלת מאה רבוא דאופנין אחרנין, גדפהא דנשרא, האי אתמנא על אינון אופנים, בד' גלגלים, נטלין כל חד וחד, מאינון ארבע, בכל גלגלא וגלגלא תלת סמכין ואינון תריסר סמכין בד' גלגלין, רוחא דא שלטא על כלא, מהכא נפקו, ודא רוחא קיימא לכלהו, מינה אתזנו.
אלין ד' אופנים, ד' אנפין לכל חד וחד, וכל אינון אנפין, אסתכיין לארבע סטרין דההוא חיותא דקיימא עלייהו. כד נטלין אלין ארבע תחות ההוא חיותא, עאלו דא בדא, ומשלבן דא בדא. כד"א מקבילות הלולאות אשה אל אחותה, לאתכללא חדא בחדא ולאעלא דא בדא. כד נטלין אינון גלגלין, אשתמע קל נעימותא, בכל אינון חילין דלתתא לזינייהו.
תחות היכלא דא, מתפרשין חילין לבר, לכמה סטרין דרקיעין דלתתא, עד דמטו לככבא דשבתאי, כלהו אסתכיין להיכלא דא מתמן אתזנו כל אלין די בהיכלא דא, כלהו אסתכו לההוא רוחא, דכתיב אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו לא יסבו בלכתן, ודא הוא היכלא דאקרי לבנת הספיר.
רוחא דא דכליל רוחא אחרא תניינא, סלקא ונחתא נהוריה, דלא שכיך לעלמין, כנורא דשמשא גו מיא, לית מאן דקאים עליה, בר רעותיה דבר נש זכאה, בההוא צלותא, דעאלת בההוא היכלא, וסלקא לקשרא קשרין בשלימו, בשרותא דרוח דא כדקא חזי. כדין נהורא אתעטף ביה, וחדי בה וסלקא עמה לאתקשרא בקשורא דהיכלא תניינא, לאתכללא רוחא דכליל ברוחא אחרא עלאה דעליה.
ורוחא דא דכליל, כליל ביה ההיא חיוותא, וכל אינון אופנין וגלגלין, ואתאחדן ביה, כגוונא דאתאחדא אשא במיא, ומיא באשא, דרום בצפון, צפון בדרום, מזרח במערב, ומערב במזרח, הכי אתאחדן כלהו דא בדא, ואתקשרן דא בדא. ההוא רוחא סלקא לאתקשרא, וההיא חיותא אסתכייא לעילא, לגבי היכלא תניינא ואסתכיין דא בדא.
באמצעיתא דהיכלא דא, נעיץ חד עמודא, דסלקא עד אמצעיתא דהיכלא אחרא, ואיהו נקיב ונעיץ מתתא לעילא, לאתדבקא רוחא ברוחא, וכן עד לעילא מכלהו, למהוי כלהו רוחא חדא, כד"א ורוח אחד לכל.
Capitolo 65
[modifica | modifica sorgente]היכלא תניינא: כתיב וכעצם השמים לטוהר, הכא איהו ההוא רוחא דאקרי זהר, וקיימא בחוורתא תדיר, דלא אתערבו גווניו באחרא, ואיהו עצם דלא אשתני לעלמין. דא לאו איהו באתגליא הכי, לאתנצצא כאחרא, דא קשי לאתגליא. כסתימו דעינא, דכד מתגלגלא אזדהר, ונציץ בגלגולא, ודא אוף הכי, בגין דכד ההוא רוחא קדמאה סלקא, מגלגל בגלגולא, וגלי ליה, ואתקשר בהדיה, בקשורא דחוורתא דעינא גו גוון אחרא דאיהו דקיק מניה דשארי עלוי.
מתגלגלא רוחא דא, מגו רוחא דלתתא, נהורא דלתתא אסחר לגלגלא נהורא דא ואתנהיר, ולא יכיל לאתנהרא עד דאחיד תתאה ביה ואתקשר בהדיה, וכדין אנהיר ואחיד בנהורא דלתתא, דהוא כליל, ולא אשתני כלל, אלא אתגליא בגיניה, בגלגולא דיליה.
וכד נהורא דא מתגלגלא, נטיל נהורא אחרא לסטר שמאלא, ואתגלגלא בהדיה, ואסתחר עמיה, ורזא דא כתיב חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן. זכאה איהו מאן דידע לגלאה נהורין.
רוחא אחרא אתכליל בהדיה ואסתחר ונהיר סחרניה, בגוון תכלא וחוור, ההוא חוור אתקשר בחוור דא, וההוא תכלא אתקשר בסומקא דנהורא תתאה, דלסטר שמאלא, ואתכלילו דא בדא, והוו חד, ואקרון עצם השמים, וכל מה דלתתא, וההוא היכלא דלתתא, כלא אתכליל הכא, ובגין דכלא אתכליל הכא, אתקרי עצם השמים.
מכללא דנהורין אלין אתבריאו אינון שרפים, דשית גדפין, כד"א שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד, כלהו בשש, בגין דכלהו מעצם השמים. אלין אינון דאוקידו לאינון דלא חיישי על יקרא דמאריהון, ורזא דאשתמש בתגא חלף. מאן דקארי ותני שית סדרי משנה, דא הוא מאן דידע לסדרא ולקשרא קשורא יחודא דמאריה, כדקא יאות, אלין אינון דמקדשין שמא קדישא דמאריהון בכל יומא תדיר.
כד מתגלגלן נהורין, נפק מנייהו נהירו דחד חיוותא, דאיהי קיימא ורמיא, על ד' חיוון, שליטין על קמאי, דכלילו לון בגווייהו, ובאלין כד נטלין אתכפיין שרפים תתאי, נחשים דנפקי מגו ההוא נחש שרף, דגרים מותא לכל עלמא.
אלין חיוון אנפי נשר, מסתכלן לגבי ההוא חיותא, נשרא עלאה דעלייהו, כד"א דרך הנשר בשמים, רוחא דא שלטא על כלא, ההיא חיוותא דרמיא על כלהו אסתכייא לעילא, וכלהו לגביה.
כלהו כד נטלין מזדעזעין כמה חיילין, מנהון נהירין מנהון מתתברי מקיומיהון, ואוקידון לון בנורא, ואתיין ומתחדשן כמלקדמין, כלהו עאלין תחות ההוא חיותא, מסתתרין תחות גדפהא, לאכללא לון לעילא.
אינון ד' חיוון סלקין כד רוחא אזדהר בגו ההוא חיוותא. ארבע גלגלין לכל חד וחד, גלגלא חדא אסתכי לסטר מזרח, תלת סמכין נטלין ליה, ואסתכיין לאמצעיתא. וגלגלא חדא אסתכי לסטר מערב, ותלת סמכין נטלין ליה ואסתכיין לאמצעיתא. וגלגלא חדא אסתכי לסטר דרום ותלת סמכין נטלין ליה ואסתכיין לאמצעיתא. וגלגלא אחרא אסתכי לסטר צפון ותלת סמכין נטלין ליה ואסתכיין לאמצעיתא. וכלהו סמכין תריסר, נטלין מגו אמצעיתא. וההוא אמצעיתא סגיר ופתח. וכל גלגלא וגלגלא כד נטלא קלא אשתמע בכלהו רקיעין.
אלין ארבע חיוון כלהו מתלבשן דא בדא, ועאלין אינון אופנים דלתתא, בגו אלין חיוון דלעילא, כלילן אלין באלין, רוחא דא דאתכליל באינון רוחין, מלהטא וסלקא לאתאחדא לעילא. ולאתקשרא ברעותא דבר נש זכאה, בההיא צלותא דצלי, דכד סלקא ועאלת בההוא היכלא נטיל כלא, וכלהו נטלין בהדה, ואתכלילו דא בדא, עד דאתכלילו בההוא רוחא. וההוא רוחא נטלא ברעותא דקשורא דיחודא דצלותא דמיחדא כלא, עד דמטו כלהו להיכלא תליתאה, כלילן דא בדא כדקדמאי, אשא במיא, ומיא באשא, רוחא בעפרא ועפרא ברוחא, מזרח במערב, מערב במזרח, צפון בדרום, דרום בצפון. והכי הני כלהו מתקשרן דא בדא, ומתאחדן דא בדא, ומשלבן דא עם דא, וכן כמה חיילין ומשריין דאתאחדו לתתא ואתערבו באינון תתאי עד דמטו לככבא דצדק, ותמן כמה ממנן על עלמא.
וכד רוחא דא דאתכליל מכלהו, וכלהו כלילן ביה, סליק ואתאחד ועאל בגו היכלא תליתאה, עד דאתאחד ברוחא דתמן, בגו ההוא עמודא דקאים באמצעיתא, וכדין כלא אשתלים עד הכא, כדקא יאות. וכלהו רוחא חדא, כליל מכלא, ושלים מכלא, כד"א ורוח אחד לכל, הכא הכרעה לאתדבקא במאריה.
Capitolo 66
[modifica | modifica sorgente]היכלא תליתאה: היכלא דא, איהו היכלא, דההוא רוחא דאקרי נגה, רוחא דא, איהו דכייא, בריר מכלהו, לית ליה גוון דאתחזי ביה, לאו חוור, ולאו ירוק, ולאו אוכם, ולא סומק. ובגין כך אקרי טוהר, דכייא, ברירא מכל אלין תתאין, ואע"ג דאיהו דכייא מכלא, לא אתחזי, עד דאלין תתאי מתגלגלן ואחידן ביה, ועאלין בגויה. כיון דעאלין בגויה, כדין אחזי נהוריה, ולא גוון חד מכלהו.
כד אשתלם האי רוחא, מכלהו תתאי, אפיק מניה נהורא, דכליל בתלת נהורין. אינון תרין נהורין, סלקין ונחתין ונצצין. בההוא נצוצא אתחזון עשרין ותרין נהורין, משניין דא מן דא, וכלהו חד נהורא, ועאלין בגו ההוא חד נהורא, וההוא נהורא כליל לון.
ולא נהיר, בר בזמנא דאלין נהורין דלתתא סלקין, וההוא רעותא דצלותא נטיל לכלהו, כדין ההוא נהורא נפיק מגו ההוא רוחא, אתנהיר ההוא נהורא, ואפיק אלין תרין נהורין, נצצין, ואתחזון כחושבן כ"ב אתוון דאורייתא. לבתר מתהדרין וכלילן בההוא נהורא.
כל אינון נהורין תתאי, כלהון כלילן בהני נהורין, וכלהו בנהורא דא. האי נהורא איהו כליל בגו ההוא רוחא, וההוא רוחא, קיימא בהיכלא תליתאה דא, ולא קאים לאתישבא, אלא בגו היכלא רביעאה, דתיאובתיה לסלקא לגויה.
אלין נהורין דנפקו מגו ההוא רוחא, כד מנצצין, מתחברן כלהו נהורין דנצצן, בשעתא דנפקי מגו ההוא נהורא חדא, ודחקין לאתנצצא, נפקי מנייהו חד חיותא קדישא רברבא, דיוקנהא כחיזו דכל אינון שאר חיותא, דיוקנא דאריה ודיוקנא דנשר כלילן כחדא, ואתעבידו בה חד דיוקנא מנייהו.
תחות האי חיותא, אית ד' אופנין עלאין, כחיזו דתרשיש, מרקמן בכלילו דכל גוונין. ושית מאה אלף רבוא, כלהו בגוויהו, ואלין ד' אופנים בתמניא גדפין כלהו. וכלהו נפקין מגו נהירו דההוא חיותא, דשלטא עלייהו, בשעתא דנציץ ההוא נהורא, מפקא חיילין חיילין אלין.
ואלין ד' דתחותה קיימין בד' סטרין דעלמא, בד' אנפין כל חד וחד, תרין אנפין מסתכלן לגבי ההוא חיותא, ותרין אנפין מחפיין בגדפייהו, מאינון נהורין דנצצן דלא יכלין לאסתכלא.
בכל זמנא דנטלי אלין, בד' גלגלין ותריסר סמכין כקדמאי, אתעביד מההוא זיעא דלהון, כמה חיילין ומשריין, דכלהו משבחין ומזמרי דלא משתככי לעלמין, ולאלין לית לון שעורא.
ארבע פתחין אית להיכלא דא, לארבע סטרין דעלמא, עשר ממנן בכל פתחא ופתחא, ובזמנא דכלהו די בגו היכלין דלתתא, ואינון היכלין סלקין ברעו דצלותא דכייא, כלהו פתחין פתחין, עד דכלילן כלהו, אלין באלין, ומשלבין אלין באלין, ועאלין כלהו, ממנן גו ממנן, משריין גו משריין, אופנים בחיות, וחיות באופנים באלין אופנים, נהורין בנהורין רוחא ברוחא, עד דעאלו ברוחא דא.
בהיכלא דא, אית דוכתא חדא, כחיזו דדהבא דנציץ, ותמן גניזין כמה חיילין ומשריין, דלא סלקין ולא מתעטרין לעילא, אלא, בשעתא דכל אלין קשרין קשירן, והיכל נטיל לאתעטרא, כלהון נפקין מליין בדינא, ואקרון מארי תריסין שליחן בעלמא, מגו מארי דינין די בהיכלא רביעאה, בהאי דוכתא תליין, בארבע סטרין, שית מאה אלף רבוון מגינים דדהבא לכל סטר וסטר, וכן לתתא מנייהו שורין מקפן ואינון שתין.
וכל הני מגינים, כלהו מגיחין קרבין סייפין ורומחין לבר, בכל אינון שליחי דינין דעלמא, עד דמטו דרגין בדרגין לככבא דמאדים, וכדין היכלא סלקא ואתעטרת בההוא רוחא בכל אינון חיילין, ואשתאר ההוא דוכתא באתריה, וההוא דוכתא אקרי תא הרצים, אינון שליחין מרהטי לאשלמא דינין ופרענין בכל סטרי עלמא.
כד סלקא צלותא נטיל כל הני נהורין ומשריין וקשר קשרין ואתכלילו כלהו כחדא, עד דאתקשר רוחא ברוחא ואינון חד, ועאלו גו ההוא עמודא לאתכללא ברוחא דהיכלא רביעאה. זכאה חולקיה מאן דידע רזא דמאריה וארים דגליה באתר דאצטריך.
ותא חזי כלא אצטריך דא לדא, ודא לדא, לאשלמא דא עם דא ולאתנהרא דא בדא, עד דסליק כלא לאתר דאצטריך שלימו. מתתא בקדמיתא ומלעילא לבתר, וכדין איהו שלימו בכל סטרין ואשתלים כלא כדקא יאות.
מאן דידע רזין אלין ועביד שלימו, דא איהו מתדבק במאריה ובטיל כל גזרין קשין, ואיהו אעטר למאריה ומשיך ברכאן על עלמא, ודא איהו בר נש דאקרי צדיקא עמודא דעלמא, וצלותיה לא אהדר ריקנייא, וחולקיה בעלמא דאתי ואיהו בחושבן בני מהימנותא.
ת"ח כל הני היכלין, וכל הני חיותא וכל הני חילין וכל הני נהורין וכל הני רוחין, כלהו אצטריכו דא לדא בגין לאשתלמא מתתא ולאשתלמא לבתר מלעילא. אלין היכלין אינון מתדבקין דא בדא.
וכלהו כגוונין דעינא מתדבקין דא עם דא, כל מה די בגווייהו, אינון כההוא חיזו דמתחזיא בסתימו, כד מתגלגלא עינא, ואתחזי ההוא זהרא נציץ. וההוא מה דלא אתחזי בההוא גלגולא, איהו ההוא רוחא דשלטא על כלא. ובגין כך קיימא דא בדא, דרגין על דרגין עד דאתעטר כלא כדקא יאות.
ותא חזי, אלמלא כל אינון גוונין דעינא, דאתחזיין כד אסתים עינא ואתגלגלא בגלגלא, לא אתחזון אינון גוונין דזהרן, ואלמלא אינון גוונין, לא אתדבק ההוא דסתים דשלטא עלייהו. אשתכח דכלא תלייא דא בדא, ואתקשר דא בדא.
כד אתכליל כלא כחדא בהיכלא תליתאה, ורעותא דצלותא סלקא לאתעטרא בהיכלא רביעאה, כדין כלא חד, ורעותא חדא, וקישורא חדא. הכא השתחואה לאתרצאה במאריה.
Capitolo 67
[modifica | modifica sorgente]היכלא רביעאה: היכלא דא, איהו משניא מכלהו, ארבע היכלין לדא, דא לגו מן דא, וכלהו חד היכלא, הכא איהו רוחא, דאקרי זכות, באתר דא מתהפך זכות דכל בני עלמא, רוחא דא נטיל כלא.
מניה נפקו שבעין נהורין, כלהו מנצצן, וכלהו בעגולא, דלא מתפשטי כאלין אחרנין, מתדבקין דא בדא, ונהירין דא בדא אחידן דא בדא. כל זכיין דעלמא, קמי אלין נהורין קיימין. מכלהו נפקי תרין נהורין שקולין כחדא, דקיימי קמייהו תדירא.
לקבל אלין, אינון שבעין רברבן ממנן לבר, דסחרין כל ארבע היכלין. שבעין נהורין אלין, ותרי נהורין דקיימין קמייהו, כלהו פנימאין, גו לגו, ורזא דא דכתיב בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים.
לקמי נהורין אלין עאלין כל זכו, וכל עובדין דעלמא, לאתדנא תרין נהורין אלין, אינון סהדי סהדותא, בגין דאית שבעה עיני ה' דמשטטי בכל ארעא, כל מה דאתעביד בעלמא אתרשים בההוא עובדא ממש, וההוא זכותא ממש, וקיימי בקיומייהו, ואלין תרין נהורין חמאן בהו, ומסתכלן, וסהדי קמי אלין ע' נהורין. אלין ע' גזרי גזרין, ודייני דינין, הן לטב הן לביש, והכא איהו אתר דזכותא.
רוחא דא, ביה אתרשימו, אתוון תלת דאינון יה"ו דכד אלין אתוון מתדבקן בהאי אתר, באתדבקותא דדכורא ונוקבא, כדין אתרשימו ביה, ולא אתעדון מתמן. לבתר נפק חד נהורא, נהיר לארבע סטרין, האי נהורא אפיק תלת אחרנין, דאינון תלת בתי דינא, דדיינין דינין אחרנין, במלין דעלמא, בעותרא במסכנו, במרעין בשלימו, בכל אינון שאר מלין, דעלמא אתדן בהו. חד היכלא, לאינון ע' קדמאי לגו, תלתא לאלין תלתא אחרנין.
סלקא האי רוחא, וכליל כל אינון דלתתא, ואפיק חד חיוותא קדישא מתלהטא, ועיינין לה, כעיני אינשא, לאשגחא באלף אלפין ורבוא רבוון חיילין, מאריהון דדינא, כלהו נטלין פתקין, ופתחין וסגרין בעלמא, ואשלימו דינא.
תחות האי חיותא, ד' שרפים, מלהטן, כלהו כחזור ושושן, ושביבי דאשא סלקין. ע"ב גלגלין לכל חד, מלהטן באשא. כד נטלין אתעביד (דניאל ז') נהר חד די נורא. אלף אלפין משמשין לההוא נורא, מתמן נפקי כמה חיילין, כד גלגלין נטלין, כמה אינון רבוא רבוון דיקומון מנייהו, בגו ההוא נורא. תחות היכלא תניינא, נפקי חיילין דמזמרין, ואתיין לקרבא הכא, ואתוקדון כלהו.
כל אינון ממנן דעלמא דאתמנון לשלטאה, מהכא נפיק דינהון לשלטאה, מגו ההוא רוחא דאתרשים בתלת אתוון, ומהכא מעברין קיומייהו מעלמא, ואתדנו בהאי נורא דנגיד ונפיק. כלא אתמסר בהאי היכלא, בגין דאתרשימו בתלת אתוון הכא, האי רוחא, אתכליל בהו. ההוא חיוותא, אפיק חיילין ומשריין, דלית להון חושבנא.
כל דינין דעלמא, מהאי היכלא נפקי, הן לטב הן לביש, בר תלת: בני, חיי ומזוני. דלא אתייהב רשו באתר דא, דהא בההוא נהר עלאה, דכל נהורין נגדין מניה, קיימא מלה. באמצעיתא דהיכלא דא, הוא אתר מתקנא לקבל רוחא דלעילא, בגו רוחא דא, ודא סלקא בהו.
תרין עשר פתחין אינון להיכלא דא. בכל פתחא ופתחא כל אינון סרכין וממנן, דאינון מכרזי לאודעא לתתא, כל אינון דינין דזמינין לנחתא לתתא, כמא דאת אמר קרא בחיל, וכן אומר גודו אילנא וגו'.
ומגו כרוזי אלין, נטלי מלה כל מאריהון דגדפין, עד דאודעי מלה לרקיע דחמה, ומתמן כד נפיק שמשא, נפיק מלה, ואתשטייא בעלמא, עד דמטי לההוא חיויא דרקיעא, דכל ככבי דרקיעא גלידו ביה, דאיהו באמצעיתא דרקיעא.
ושמעין מלה, ונקטין לה אינון סרכין דתחות, ואינון דממנן על ההוא חיויא, ומתמן אתפשט לעלמא, ואפילו רוחין ושדין, ואפילו עופי שמיא, מודעי ליה בעלמא כרוזין. תבין וסתמין פתחין. לא סלקא רוחא ברוחא, עד דכלהו רוחין תתאי כלהו חד, בהדי האי רוחא, וכלהו אתכלילן ועאלין דא בדא, עד דאתעביד כלא חד.
בר נש כד איהו בבי מרעיה, הכא אתדן, הן לחיים, הן למות, חיין תלייא לעילא, אי אתדן הכא לחיים, יהבי חיין מלעילא, ואי לא, לא יהבין. זכאה חולקיה מאן דאתדבק במאריה, ויעול ונפיק. הכא קידה באנפין בארעא, לאתגברא על דינא, על האי היכלא אתמר אל אמונה ואין עול וגו'.
Capitolo 68
[modifica | modifica sorgente]היכלא חמישאה, היכלא דא, היכלא דברקא זהיר, דאיהו רוחא דמזהיר נהיר לאינון תתאי, רוחא דא איהו כליל, ופתח וסגיר, נהיר ונציץ לכל סטרין. מנציצו דא, נהיר חד נהורא כעין ארגוונא, נהורא דא, כליל כל גוונין דנהרין נהורא חוור, ואוכם, סומק, וירוק. אתכלילן אלין באלין, אתרקים חוור בסומק, אוכם בירוק, לבתר חוור באוכם, ואתעביד חד חיוותא מרקמא, ואתכליל בה, ירוק וסומק, דיוקנהא כדיוקנא דבר נש, דכליל כל דיוקנין.
מינה נפקו ד' סמכין דאינון חיוון רברבן, על אלין דלתתא, חד אקרי אופן, דאיהו תרין, בגין דכד אתחזי האי, אתנהיר אחרא בגוויה, דביק דא בדא, עאל דא בדא, לבתר עאל אחרא דא בדא, ואתחזון ד' רישין, לד' סטרין דעלמא, וכלהו חד גופא, ואלין אינון דכתיב בהו כאשר יהיה האופן בתוך האופן, וכלהו אלין קשורין דא בדא, כחיזו דחיוון עלאין, דלא מתפרשין לעלמין, האי חיותא. דארבע גוונין מרקמן, אחידן אלין באלין לד' סטרין. מהכא, כד נטלא חיותא דא, נטלא לתרין סטרין.
האי רוחא דברקא, אתכליל בתרין רוחין, רוחא דא דברקא, אפיק חד חיותא וכל אינון נהורין. רוחא אחרא אתנהיר מניה, דאקרי רוחא מלהטא.
נהרין מניה תרין נהורין דאינון ארבע. ואלין נהורין מתהפכין בגוונין, והכא איהו להט החרב המתהפכת, אלין אינון נהורין דמתהפכן שננא דחרבא. ואילו קיימי על היכלא דלתתא, בגין דהאי להט החרב, קיימא על אינון ע' נהורין דבי דינא מהכא, כל אינון דיינין דדייני דינא, חרבא תלייא על רישייהו מלעילא.
האי להט החרב, דאלין אינון נהורין דלסטר שמאלא, אפיקו חד חיותא אחרא, דקיימא על ד', דלא קימי בקיומייהו, תרי מימינא, ותרי משמאלא, כד רוחא דחיותא האי עאל באלין, נציץ מנייהו תרי ניצוצין מלהטן, ונפקי מהאי היכלא לבר, ומתהפכי תדיר. אלין ניצוצין מלהטן, לזמנין נוקבי, לזמנין גוברי, לזמנין רוחין, לזמנין עירין קדישין.
מ"ט בגין דכד אתכליל האי חיוותא בחיוותא קדמאה, מגו תקיפו דאתכלילן דא בדא, נפקא חד נצוצא מלהטא תדיר, דלא אתדעך לעלמין, ושאטא ואזלא אבתרייהו דאינון תרין ניצוצין.
והשתא אינון גוברין, ועבדין שליחותא בעלמא, ועד לא מסיימי מתדעכי, וההוא ניצוצא בטש בהו, ונהיר לון, ואתחדשון כמלקדמין, ואינון נוקבי, ואזלי ושאטן, ועד לא מסיימי מתדעכי, והאי ניצוצא בטש בהו, ונהיר לון, ואתהדרן כמלקדמין, בגין דההוא ניצוצא כליל מכלא, כליל מד' גוונין, ובגין דא אינון מתהפכין לכל הני גווני.
רוחא דא, אתכליל ברוחא אחרא, כדקאמרן, ואתחזון תרין כחדא, ולא כאחרנין קדמאין, דכד אתכליל דא בדא, לא אתחזי בר חד, והכא אתחזון תרין, וקימי בחביבותא, כלילן מכלהו תתאי, ואע"ג דאינון תרין, אינון חד. כד אתפשט, רוחא ברוחא, ואתחזון בחביבותא, כלילן מכלהו תתאי, דא הוא רזא, דכתיב שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה הרועים בשושנים.
וכד תרין רוחין מתפשטן, דא בדא בחביבותא, כדין אתהדר האי היכלא, ואקרי היכל אהבה, היכלא דרחימותא, היכלא דא, קאים תדיר בקיומיה, אתגניז ברזא דרזין, למאן דאצטריך לאתדבקא ביה. והכא כתיב אתן את דודי לך.
לבתר כד נהרין, תרין רוחין דאינון חד, נפקי כמה חיילין, לכמה סטרין, אלפין ורבוון דלית לון שעורא, מנהון אקרון דודאים, מנהון גפנים, מנהון רמונים, עד דמטו כמה חיילין לבר, עד ההוא ככבא דאקרי נגה, וכלהו בחביבו דלא מתפרשין לעלמין, בהכא כתיב אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. הכא השתחואה ופרישו דידין לאתדבקא ברחימו דמאריה.
Capitolo 69
[modifica | modifica sorgente]היכלא שתיתאה: הכא הוא רוחא דאקרי חוט השני רזא דכתיב כחוט השני שפתותיך, האי היכלא אקרי היכל הרצון, הכא רוחא דאיהו רעוא, דכל הני רוחין תתאין רהטין אבתריה, לאתדבקא ביה, בנשיקה ברחימותא.
האי רוחא אתכליל בשית, וקיימא בשית, אתכליל בשית דלתתא בהדיה, וקיימא בשית עלאין, ובגין כך, האי רוחא אפיק תריסר נהורין, כלילן כלהו מתתא ומלעילא, הני תריסר נהורין, אינון חדון לסלקא לעילא, ולקבלא כל אינון דלתתא.
היכלא דא, דאיהו רצון, רעוא דכלא, מאן דקשר קשרין, וסליק לון הכא, דא הוא דאפיק רצון מה' בחביבותא. בגו היכלא דא, אתכניש משה, ברחימו דנשיק נשיקי רחימותא, האי הוא היכלא דמשה, רוחא דא, רוחא דרחימותא, רוחא דיחודא, דאמשיך רחימו לכל סטרין.
אינון תריסר נהורין, סלקין ולהטין, מנציצו דלהון נפקי, ארבע חיוון קדישין, רחימי דאהבה, אלין אקרון חיות גדולות, לאתחברא אינון זוטי, לאתכללא בהו דכתיב חיות קטנות עם גדולות.
אלין אחידן דא בדא, לד' סטרין, כאגוזא דמתחברא לד' סטרין, ובג"כ אקרי היכלא דא גנת אגוז, דכתיב אל גנת אגוז ירדתי, מאי אל גנת אגוז, בגיניה דגנת אגוז, ירדתי, דאיהו היכלא דרחימו, לאתדבקא דכורא בנוקבא.
אלין ארבע, מתפרשן לתריסר, תלת תלת לכל סטר, כל אינון תתאי כלילן בהו, ובהו קיימין רוחין ברוחין, נהורין בנהורין, כלהו אלין באלין, עד דאתעבידו חד, וכדין האי רוחא דכליל מכלהו, סלקא לאתעטרא ברוחא דלעילא, ההוא דאקרי שמים, וזמין ליה, לאתחברא בהדיה, כיון דאתקשרו כלהו דלתתא בהדיה, אמר ישקני מנשיקות פיהו, וכדין איהו חדוה לאתקשרא רוחא ברוחא, ולאשתלמא דא בדא, כדין איהו שלימו בחבורא חדא.
כיון דהאי רוחא אתחבר בהדיה, ואשתלים דא בדא, ואתנהירו דא בדא בכל שלימו, כדקא חזי, בהאי רעותא דצלי ב"נ זכאה, דסליק כולא כדקא חזי, עד ההוא אתר לחברא רחימו דא בדא, כדין כל אינון היכלין, וכל אינון רוחין דאתכלילו בהאי, כל חד וחד מאינון רוחין והיכלין, דאינון בכללא דשמים, כל חד וחד נטיל ההוא היכלא, וההוא רוחא דאתחזי ליה, לאתחברא בהדיה, ולאשתלמא בהדיה, כדקא יאות. בגין דההוא רוחא שתיתאה דאקרי רצון, סליק לון לגבייהו, בההוא יחודא.
והכי אתחברן: שמים דאיהי רוחא קדישא לעילא, נטיל היכלא דא, רוחא דא דאקרי רצון, לאתנשקא דא בדא, לאתחברא דא בדא, לאשתלמא דא בדא, ורזא דא וישק יעקב לרחל וגו'.
אברהם, דאיהו ימינא לעילא, נטיל רוחא דאקרי אהבה, לאתקשרא דא בדא לאתחברא דא בדא, למהוי חד, וסימניך, הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, ושפירו דאתתא באינון שדים.
יצחק, דאיהו שמאלא, נטיל ההוא היכלא דבי דינא, דכל דינין מתערין מתמן, רוחא דאקרי זכותא, לאתחברא דא בדא, ולאשתלמא דא בדא, למהוי כלא חד כדקא יאות. שאר נביאים נטלין תרין היכלין, תרין רוחין, נוגה וזהר ברזא דכתיב חמוקי ירכיך וגו' לאתקשרא אלין באלין למהוי חד.
יוסף הצדיק, עמודא דעלמא, נטיל היכלא דספיר, רוחא דאקרי לבנת הספיר, ואע"ג דכתיב ותחת רגליו, בגין יקרא דמלכא, והכי הוא ודאי. ולבתר עמודא דא נטיל יתיר, דאיהו רזא דרזין, באתר דהיכלא שביעאה. עד הכא מתחברן דרגין, ומתחברן דא בדא, לאשתלמא דא עם דא, למהוי כלהו חד, כלא כדקא חזי. וכדין ה' הוא האלקים וגו'. זכאה חולקיה בעלמא דין, ובעלמא דאתי, מאן דידע לקשרא לון, ולאתדבקא במאריה.
הכא הכרעה והשתחואה, וקידה, ופרישו דכפין, ונפילה דאפין. לאמשכא רעותא דרוחא עלאה, נשמתא דכל נשמתין, דאיהו תליא לעילא עד אין סוף, דמניה נפקי נהירו וברכאן לאשלמא כלא מלעילא כדקא יאות. ולמהוי כלא בשלימו, מתתא ומלעילא, וכל אנפין נהירין בכל סטרין כדקא יאות. כדין כל גזרי דינין מתבטלין, וכל רעותא אתעביד לעילא ותתא. ועל דא כתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. וכתיב אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלקיו.
Capitolo 70
[modifica | modifica sorgente]היכלא שביעאה: היכלא דא, לאו ביה דיוקנא ממש, כלא איהו בסתימו. גו רזא דרזין, פרוכתא דפריסא. קיימין כלהו היכלין, דלא לאתחזאה תרין כרובים. לגו מן דא קיימא כפורתא, דיוקנא דקדש קודשין, בגין כך היכלא דא אקרי קדש הקדשים. האי קדש הקדשים, אתר מתתקנא, לההוא נשמתא עלאה, כללא דכלא, עלמא דאתי לגבי האי עלאי.
דהא כד מתחברן, כלהו רוחי דא בדא, ואשתלימו דא עם דא, כדקא חזי, כדין אתער רוחא עלאה נשמתא דכלא, לגבי עילא, סתימא דכל סתימין, לאתערא על כלא, לאנהרא לון מעילא לתתא, ולאשלמא לון לאדלקא בוצינין.
וכד כלא בשלימו, בנהירו דכלא, ונחית נהירו עלאה, כדין האי היכלא שביעאה, איהו היכלא סתימאה, בסתימו דכלא, לקבלא ההוא קדש הקדשים, נהירו דנחית, ולאתמליא מתמן, כנוקבא דמתעברא מן דכורא, ואתמלייא, ולא אתמלייא אלא מהאי היכלא, דמתתקנא לקבלא ההוא נהירו עלאה, ורזא דא, היכלא שביעאה, איהו אתר דחבורא דזווגא, לאתחברא שביעאה בשביעאה, למהוי כלא חד שלימו, כדקא חזי.
ומאן דידע לקשרא יחודא דא, זכאה חולקיה, רחים לעילא, רחים לתתא, קב"ה גזיר ואיהו מבטל. סלקא דעתין, דאיהו מקטרגא במאריה, לאו הכי, אלא בגין דכד איהו קשיר קשירין, וידע ליחדא יחודא, וכל אנפין נהירין, וכל שלימו אשתכח, וכלא אתברכא כדקא יאות, כל דינין מתעברין ומתבטלין, ולא אשתכח דינא בעלמא. זכאה חולקיה בעלמא דין, ובעלמא דאתי, דא הוא לתתא דכתיב ביה וצדיק יסוד עולם, דא הוא קיומא דעלמא, בכל יומא קארי עלוי כרוזא ואתה תגיל בה' בקדוש ישראל תתהלל.
כגוונא דא קרבנא סלקא תננא, ומסתפקין כל חד וחד, כדקחזי ליה, וכהני ברעותא, ולואי בבסימו דשירתא, דא אתכליל בדא, ועיילי היכלא בהיכלא, רוחא ברוחא, עד דמתחברן בדוכתייהו כדקא חזי ליה, שייפא בשייפא, ואשתלימו דא בדא, ואתייחדו דא בדא, עד דאנון חד. ונהרין דא בדא.
כדין נשמתא עלאה דכלא, אתיא מלעילא, ונהיר לון, והוו נהירין כלהו בוצינין בשלימו, כדקא חזי, עד דההוא נהורא עלאה אתער, וכלא אעיל לגבי קדש הקדשים, ואתברכא ואתמלייא כבירא דמיין נבעין, ולא פסקין, וכלהו מתברכאן לעילא ותתא.
הכא רזא דרזין, ההוא דלא אתיידע, ולא אעיל בחושבנא, רעותא דלא אתפס לעלמין, בסים לגו לגו בגווייהו, ולא אתיידע ההוא רעותא, ולא אתפס למנדע, וכדין כלא רעותא חדא, עד א"ס, וכלא איהו בשלימו, מתתא ומלעילא, ומגו לגו. עד דאתעביד כלא חד.
האי רעותא, לא אעיל לגו, אע"ג דלא אתיידע, עד דכלא אשתלים, ואתנהיר בקדמיתא בכלהו סטרין, כדין בסים ההוא רעותא, ולא אתפס לגו בגו בסתימו, וכדין זכאה חולקיה מאן דיתדבק במאריה, בההיא שעתא. זכאה איהו לעילא, זכאה איהו לתתא, עליה כתיב ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך.
ת"ח, כיון דכלהו אשתלימו דא בדא, ואתקשרו דא בדא, בקשורא חדא, ונשמתא עלאה נהיר לון מסטרא דלעילא, וכלא נהורין אינון בוצינא חדא, בשלימו, כדין רעוא חדא דמחשבה אתפס, נהירו דלא אתפס ולא אתיידע, בר ההוא רעו דמחשבה תפיס, ולא ידע מה תפיס, אלא דאתנהיר ואתבסם, ההוא רעו דמחשבה, ואתמליא כלא, ואשתלים כלא, ואתנהיר ואתבסם כלא, כדקא יאות. ועל דא כתיב אשרי העם שככה לו וגו'.
מאן דזכי לאתדבקא במאריה, כהאי גוונא, ירית עלמין כלהו, רחימא לעילא, רחימא לתתא, צלותיה לא אהדרא ריקניא, דא אתחטי קמי מאריה, כברא קמי אבוי, ועביד ליה רעותא בכל מה דאצטריך, ואימתיה שליט על כל בריין, איהו גזיר וקב"ה עביד. עליה כתיב ותגזר אמר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור.
ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור וגו', א"ר יצחק מכאן דעקרן קב"ה להני נטיען, ושתיל לון, משמע דכתיב יהי. ר' יהודה אומר, אור שכבר היה, תנן משמע דכתיב ויהי אור, והיה לא כתיב, אלא ויהי. וכד אסתכל קב"ה באינון דרין דרשיעייא. גניז ליה לצדיקייא, הה"ד אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, והא אתמר ויאמר אלקים יהי אור הה"ד מי העיר ממזרח וגו'.
וירא אלהים את האור כי טוב, מאי ראה א"ר חייא כדקאמרן, חמא בעובדייהו דרשיעייא וגניז ליה. ר' אבא אמר וירא אלקים את האור כי טוב לגנוז אותו. וירא אלקים את האור, דסליק נהוריה מסייפי עלמא עד סייפי עלמא, וכי טוב הוא לאגנזא ליה דלא יהנון מניה חייבי עלמא.
אמר רבי שמעון, וירא אלקים את האור כי טוב, דלא ישתכח ביה רתחא, כתיב הכא כי טוב, וכתיב התם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל, וסופא דקרא ויבדל אלקים בין האור ובין החשך, ובג"כ לא אשתכח ביה רתחא, ואף על גב דשתף לון קודשא בריך הוא כחדא.
ת"ח, נהירו עלאה, למהוי נהיר האי אור, ומההוא נהירו, חדו לכלא ביה, והוא ימינא לאתעטרא גולפוי גליפין בהדיה, והא אתמר כתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך, מה רב טובך, דא אור קדמאה דגניז קודשא בריך הוא ליראיך, לצדיקים, לאנון דחלי חטאה כדקאמרן.
Capitolo 71
[modifica | modifica sorgente]ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, ויהי ערב מסטרא דחשך, ויהי בקר, מסטרא דאור, ומגו דאנון משתתפי כחדא, כתיב יום אחד, רבי יהודה אמר, מאי טעמא, בכל יומא ויומא כתיב, ויהי ערב ויהי בקר. למנדע, דהא לית יום, בלא לילה, ולית לילה בלא יום, ולא אבעון לאתפרשא.
אמר רבי יוסי, ההוא יום דנפק אור קדמאה, אתפשט בכלהו יומי, דכתיב בכלהו יום. אמר רבי אלעזר, משמע דכתיב בכלהו בקר, ולאו בקר אלא מסטרא דאור קדמאה. ר"ש אמר, יומא קדמאה, אזיל עם כלהו, וכלהו ביה, בגין לאחזאה דלאו בהו פרודא, וכלא חד.
ויאמר אלקים יהי אור, יהי: אתפשטותא דהאי אור לתתא, ואלין אינון מלאכין דאתבריאו ביומא קדמאה, אית לון קיומא, לאתקיימא לסטר ימינא. וירא אלקים את האור כי טוב, את לאתכללא אספקלריאה דלא נהרא עם אספקלריאה דנהרא דאתמר כי טוב, אר"א, את: לאתכללא ולאסגאה כלהו מלאכין דאתיין מסטרא דאור דא, וכלהון נהרין כקדמיתא בקיומא שלים.
יהי רקיע בתוך המים, א"ר יהודה בהאי אתפרשו, מיין עלאין ממיין תתאין. רקיע: פשיטותא דמיין, והא אתמר, ויהי מבדיל, בין מיין עלאין לתתאין.
ויעש אלקים את הרקיע, דעביד ביה עבידתא, בסגיאו עלאה, ויהי רקיע לא כתיב, אלא ויעש, דאסגי ליה, ברבו סגיא.
א"ר יצחק, בשני אתברי גיהנם, לחייבי עלמא, בשני אתברי מחלוקת, בשני לא אשתלים ביה עבידתא, ובג"כ לא כתיב ביה כי טוב, עד דאתא יום תליתאה, ואשתלים ביה עבידתא, בג"כ כי טוב תרי זמני, חד על אשלמות עבידתא דיום שני, וחד לגרמיה. ביום תליתאי אתתקן יום שני, ואתפרש ביה מחלוקת, וביה אשתלימו רחמי על חייבי גיהנם, ביומא תליתאה משתככין שביבין דגיהנם, בגיני כך אתכליל ביה יום שני, ואשתלים ביה.
ר' חייא הוה יתיב קמיה דר"ש, א"ל האי אור ביום ראשון, וחשך ביום שני, ואתפרשו מיא, ומחלוקת הוה ביה, אמאי לא אשתלים ביום ראשון, דהאי ימינא כליל לשמאלא, א"ל על דא הוה מחלוקת, ותליתאה בעי למיעל בינייהו, לאכרעא ולאסגאה בהו שלם.
Capitolo 72
[modifica | modifica sorgente]תדשא הארץ דשא, אתחברותא דמיין עלאין בתתאין, למעבד פרין, מיין עלאין, ועבדי איבין, ותתאי קראן לון לעלאין, כנוקבא לגבי דכורא, בגין דמיין עלאין דכורין, ותתאי נוקבין.
רבי שמעון אמר, כל דא הוא לעילא, והוא לתתא, א"ר יוסי אי הכי אלקים דקא אמרן מאי אלקים, אלקים חיים לעילא, ואי תימא לתתא אלקים סתם. אלא לתתא איהו תולדות כמה דאת אמר, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ואמרינן בה' בראם, וההוא לעילא, אבהן דכלא הוא, איהי עבידתא, ועל דא ארעא עבדת תולדות, דהא היא מתעברא כנוקבא מן דכורא.
ר' אלעזר אמר, כל חילין הוו בארעא, ולא אפיקת חילהא, ואינון תולדותיה, עד יום הששי, דכתיב תוצא הארץ נפש חיה, ואי תימא והא כתיב ותוצא הארץ דשא, אלא אפיקת תקון חילהא לאתיישבא כדקא יאות, וכלא הוה גניז בה עד דאצטריך, דהא בקדמיתא כתיב צדייא וריקניא כתרגומו, ולבתר אתתקנת, ואתיישבת וקבילת זרעא, ודשאין ועשבין ואילנין כדקא יאות, ואפיקת לון לבתר. ומאורות הכי נמי לא שמשו נהורא דלהון עד דאצטריך.
Capitolo 73
[modifica | modifica sorgente]יהי מארת ברקיע השמים, לאכללא חויא בישא, דאטיל זוהמא, ועבד פרודא, דלא משמש שמשא בסיהרא. מארת לווטין, ועל דא גרים דאתלטייא ארעא, דכתיב ארורה האדמה, ובגין כך מארת כתיב.
חד, יהי מארת דא סיהרא, רקיע השמים דא שמשא, ותרווייהו בכללא חדא, לאזדווגא לאנהרא עלמין, לעילא ותתא, משמע דכתיב על הארץ, ולא כתיב בארץ, דמשמע לעילא ותתא, חושבן דכלא בסיהרא הוא.
ר"ש אמר, גימטריאות וחשבון תקופות ועבורין, כלא הוא בסיהרא, דהא לעילא לאו איהו. א"ל ר' אלעזר, ולא, והא כמה חושבנין ושיעורין קעבדי חברייא. א"ל, לאו הכי, אלא חושבנא קיימא בסיהרא, ומתמן יעול בר נש למנדע לעילא, א"ל והא כתיב והיו לאותות ולמועדים. א"ל, לאתת כתיב, חסר. א"ל הא כתיב והיו. א"ל הויין כלהון דיהוון ביה כאסקופא דא, דאתמליא מכלא, אבל חושבנא דכלא בסיהרא הוא.
ת"ח, נקודה חד אית, ומתמן שירותא לממני, דהא מה דלגו דההיא נקודה, לא אתידע, ולא אתייהב לממני, ואית נקודה לעילא סתים, דלא אתגליא כלל, ולא אתידע, ומתמן שרותא לממני, כל סתים ועומקא, הכי נמי אית נקודה לתתא דאתגליא, ומתמן הוא שרותא לכל חושבנא, ולכל מנין, ועל דא, הכא הוא אתר לכל תקופות, וגימטריאות, ועבורין, וזמנין, וחגי, ושבתי. וישראל דדבקי בקב"ה עבדי חושבן לסיהרא, ואנון דבקין ביה, וסלקין ליה לעילא, דכתיב ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו'.
ישרצו המים שרץ נפש חיה, אמר רבי אלעזר, הא אוקמוה, דאינון מיין רחישו ואולידו כגוונא דלעילא, והא אתמר. ועוף יעופף על הארץ, יעוף מבעי ליה, מהו יעופף.
א"ר שמעון רזא הוא, ועוף דא מיכאל, דכתיב ויעף אלי אחד מן השרפים. יעופף דא גבריאל, דכתיב והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מעף ביעף. על הארץ, דא אליהו, דאשתכח תדיר בארעא, ולא מסטרא דאבא ואמא אשתכח, דאיהו בד' טאסין, דכתיב ורוח ה' ישאך על אשר לא אדע, ורוח ה' חד, ישאך תרין, על אשר תלת, לא אדע ארבע.
על פני, דא מלאך המות, דהוא אחשיך פני עלמא, וכתיב ביה וחשך על פני תהום, רקיע השמים, כדאמרן, עולה ומסטין וכו'. אמר רבי אבא, והא מלאך המות בשני אתברי, אלא, על הארץ, דא רפאל, דאיהו ממנא לאסוותא דארעא, דבגיניה אתרפיאת ארעא, וקיים בר נש עלה, ורפי לכל חיליה, על פני רקיע השמים דא אוריאל. וכלא הוא בקרא.
ובגין כך, כתיב בתריה, ויברא אלקים את התנינים הגדולים, אמר רבי אלעזר אלין אינון שבעין ממנן רברבן, על שבעין עמין, ובגין כך אתבריאו כלהו, למהוי שליטאן על ארעא.
ואת כל נפש החיה הרומשת, אלין אינון ישראל, דאינון נפש ודאי דההוא חיה, ואקרון גוי אחד בארץ. אשר שרצו המים למיניהם, דאינון משתדלין באורייתא. ואת כל עוף כנף למינהו, אלין צדיקייא דבהון, ובגין כך אינון נפש חיה. ד"א ואת כל עוף כנף כדקא אתמר, אלין אינון שלוחי עלמא.
"E ogni anima vivente che striscia sulla terra". Questi sono Yisrael che sono sicuramente anima, che sono viventi e sono chiamati una nazione nella terra. "Che l'acqua brulicava alla loro specie". Che lavorano nella Torah. "E ogni uccello alato alla sua specie". Questi sono i giusti che sono in loro. Ed è per questo che sono anima vivente. Un'altra spiegazione, "E ogni uccello alato", come quella che abbiamo detto, questi sono quelli (in precedenza 34:1) "messaggeri del mondo".
אמר רבי אבא, נפש חיה אינון ישראל, בגין דאינון בני דקב"ה ונשמתהון קדישין מניה אתיין. נפשאן דשאר עמין עעכו"ם מאן אתר הוא, אמר רבי אלעזר, מאינון סטרי שמאלא, דמסאבי לון, אית לון נשמתין, ובגין כך כלהו מסאבין, ומסאבין למאן דקרב בהדייהו.
Rabbi Abba dice, "anima della vita", che sono (a.p. sono) Yisrael, perché sono figli del Santo Benedetto sia Lui (a.p. figli del Santo Benedetto sia Lui). E le loro anime sante provengono da lui. Le anime del resto delle nazioni adoratrici di aku"m da quale luogo provengono? Rabbi Elazar dice che da quei lati sinistri che sono profani per loro hanno anime. E per questo sono tutti profani, e rendono profano colui che si avvicina a loro.
ויאמר אלקים תוצא הארץ נפש חיה וגו', כלהון שאר חיוון אחרנין כל חד וחד כפום זיניה, וא"ר אלעזר, האי מסייע למה דאמרן, נפש חיה אלין ישראל, דאינון נפש חיה קדישא עלאה. בהמה ורמש וחיתו ארץ, אלין שאר עמין עעכו"ם, דלאו אינון נפש חיה, אלא כדקאמרן.
נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, דאתכליל בשית סטרין, כליל מכלא, כגוונא דלעילא, בשייפי מתקנן, ברזא דחכמתא, כדקא יאות, כלא תקונא עלאה. נעשה אדם, רזא דכר ונוקבא, כלא בחכמתא קדישא עלאה. בצלמנו כדמותנו, לאשתכללא דא בדא, למהוי הוא יחידאי בעלמא, שליט על כלא.
Capitolo 74
[modifica | modifica sorgente]וירא אלקים את כל אשר עשה, והנה טוב מאד, הכא אתתקן, מה דלא אתמר כי טוב בשני, בגין דאתברי ביה מותא, והכא אתמר והנה טוב מאד. ואזלא כמה דאמרי חבריא, והנה טוב מאד זה מות.
וירא אלקים את כל אשר עשה, והנה טוב מאד, וכי לא חמא ליה קודם, אלא כלא חמא ליה קב"ה, ומאן דאמר את כל, לאסגאה כל דרין דייתון לבתר כן, וכן כל מה דיתחדש בעלמא, בכל דרא ודרא, עד לא ייתון לעלמא. אשר עשה דא כל עובדין דבראשית, דתמן אתברי יסודא ועקרא לכל מה דייתי ויתחדש בעלמא לבתר כן. ובגין כך חמא ליה קב"ה, עד לא הוה, ושוי כלא בעובדא דבראשית.
יום הששי מאי שנא בכלהו יומי דלא אתמר בהו ה"א, אלא הכא כד אשתכלל עלמא, אתחברת נוקבא בדכורא, בחבורא חד, ה' בששי למהוי כלא חד. ויכלו אשתכללו כלא חד, אשתכללו מכלא, ואשתלימו בכלא.
Capitolo 75
[modifica | modifica sorgente]ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, רבי אלעזר פתח מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, ת"ח קב"ה ברא לבר נש בעלמא, ואתקין ליה למהוי שלים בפולחניה, ולאתתקנא ארחוי, בגין דיזכי לנהורא עלאה, דגניז קב"ה לצדיקייא, כד"א עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו.
ובמה יזכי ליה לבר נש לההוא נהורא, באורייתא. דכל מאן דאשתדל באורייתא בכל יומא, יזכי למהוי ליה חולקא בעלמא דאתי, ויתחשב ליה כאלו באני עלמין, דהא באורייתא אתבני עלמא ואשתכלל, הה"ד ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, וכתיב ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום, וכל דאשתדל בה, שכליל עלמין, וקיים ליה, ות"ח, ברוחא עביד קב"ה עלמא, וברוחא מתקיימא, רוחא דאינון דלעאן באורייתא, וכל שכן רוחא דהבל דרביי דבי רב.
מה רב טובך, דא טובא דאתגניז. ליראיך, לאינון דחלי חטאה. פעלת לחוסים בך, מאי פעלת, דא עובדא דבראשית. רבי אבא אמר, דא ג"ע, דהא באומנותא עביד ליה קב"ה בארעא, כגוונא דלעילא. לאתתקפא ביה צדיקייא, הה"ד פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, דהא הוא נגד אדם ואחרא נגד עלאין קדישין. אר"ש גן עדן לעילא ונגד בני אדם הוי, לאתכנשא ביה צדיקייא דעבדי רעותא דמאריהון.
ויכלו, דכלו עובדין דלעילא ועובדין דלתתא, השמים והארץ, לעילא ותתא. רבי שמעון אמר עובדא ואומנותא דאורייתא שבכתב, ועובדא ואומנותא דתורה שבעל פה. וכל צבאם, אלין פרטי דאורייתא, אפין דאורייתא, שבעים פנים לתורה. ויכלו, דאתקיימו ואשתכללו דא בדא, שמים וארץ פרט וכלל, וכל צבאם רזי דאורייתא, דכיאן דאורייתא מסאבן דאורייתא.
Capitolo 76
[modifica | modifica sorgente]ויכל אלקים ביום השביעי, דא תורה שבעל פה, דאיהו יום שביעי, וביה אשתכלל עלמא, דאיהו קיומא דכלא. מלאכתו אשר עשה, ולא כל מלאכתו, דהא תורה שבכתב, אפיק כלא, בתוקפא דכתב דנפק מחכמתא.
תלת זמנין הכא ביום השביעי, ויכל אלקים ביום השביעי, וישבות ביום השביעי ויברך אלקים את יום השביעי, הא תלת, ויכל אלקים, ביום השביעי, דא תורה שבעל פה, דעם יום השביעי דא, אשתכלל עלמא כדקא אמרן.
וישבות ביום השביעי, דא יסודא דעלמא, בספרא דרב ייבא סבא דא יובלא, ועל כך כתיב הכא מכל מלאכתו, דכלא נפיק מניה. ואנן, דא יסודא כדקאמרן דהא נייחא ביה הוה, יתיר מכלא.
ויברך אלקים את יום השביעי, דא כהן גדול, דמברך לכלא, והוא נטיל ברישא, דתנן כהן נוטל בראש, וברכאן ביה שריין לברכא. ואקרי שביעי. רבי ייסא סבא אמר, הני תרי, חד ביסודא דעלמא איהו, וחד בעמודא דאמצעיתא.
וכן ויקדש אותו, למאן, לההוא אתר, דאת קיימא, ביה שריא, כד"א והראני אותו ואת נוהו, ובהאי אתר שריין כל קדושין לעילא, ונפקי מניה לכנסת ישראל, למיהב לה תפנוקא, לחם פנג, ואזלא הא כמה דכתיב מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך. מאשר, דא קיים שלים, שמנה לחמו, דהוה לחם עוני, אתהדר למהוי לחם פנג. והוא יתן מעדני מלך, מאן מלך דא כנסת ישראל, הוא יהיב כל תפנוקין דעלמין, וכל קדושין דנפקין מלעילא מהאי אתר נפקין. ועל דא ויקדש אותו, ההוא את קיימא.
Capitolo 77
[modifica | modifica sorgente]כי בו שבת, ביה נייחא דכלא, דעלאין ותתאין, ביה שבתא לנייחא, אשר ברא אלקים מכללא דזכור נפקא שמור, לאתקנא עבידתא דעלמא. לעשות, דא אומנא דעלמא, למעבד עבידתא דכלא.
תו, פריש ר' שמעון מלה ואמר, כתיב שומר הברית והחסד, שומר, דא כנסת ישראל, הברית, דא יסודא דעלמא, והחסד דא אברהם, דכנסת ישראל היא שומר הברית והחסד, ואקרי שומר ישראל, דא הוא נטיר פתחא דכלא, ביה תליין כל עבידן דעלמא ודאי. אשר ברא אלקים לעשות, לשכללא לאתקנא כלא, כל יומא ויומא, ולאפקא רוחין ונשמתין ואפלו רוחין ושדין.
ואי תימא דלאו אינון תקונא דעלמא, לאו הכי, דהא אינון לתקונא דעלמא הוו, ולאלקאה בהו לחייבי עלמא, דאנון אזלין לקבלייהו לאוכחא להו, ומאי דאזיל לשמאלא, אתאחיד בסטרא שמאלא לקבלייהו, בגיני כך לתקונא הוו. תא חזי מה כתיב בשלמה והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם מאן נגעי בני אדם אלין אינון מזיקין.
תא חזי, בשעתא דאתבריאו, אתקדש יומא, ואשתארו רוחא בלא גופא, ואלין אינון בריין דלא אשתכללו, ומסטר שמאלא אינון זוהמא דדהבא, ועל דא, בגין דלא אשתכללו ואינון פגימין, שמא קדישא לא שריא בהו, ולא אתדבקו ביה, ודחילו דלהון משמא קדישא איהו, וזעין ודחלין מניה, ושמא קדישא לא שריא באתר פגים.
ותא חזי, האי ב"נ דאתפגים דלא שבק בר בהאי עלמא, כד נפק מניה, לא אתדבק בשמא קדישא, ולא עאלין ליה בפרגודא, בגין דאיהו פגים ולא אשתלים, ואילנא דאתעקר, בעיא נטיעא זמנא אחרא, בגין דשמא קדישא אשתלים בכל סטרין, ופגימו לא אתדבק ביה לעלמין.
ות"ח, הני בריין, פגימין אינון, מעילא ומתתא, ובגיני כך לא מתדבקן לעילא, ולא מתדבקן לתתא, ואלין דכתיב בהו אשר ברא אלקים לעשות, דלא אשתלימו עילא ותתא. ואי תימא הא רוחין אינון, אמאי לאו אשתלימו לעילא, אלא כיון דלא אשתלימו לתתא בארעא, לא אשתלימו לעילא, וכלהו מסטר שמאלא קא אתיין, ומתכסיין מעינא דבני נשא, וקיימי לקבלייהו לאבאשא לון. תלת לון כמלאכי השרת, ותלת לון כבני נשא, והא אוקמוה.
בתר דאתבריאו רוחין, אשתארו אינון רוחין, בתר רחייא דנוקבא דתהומא רבא, ליליא דשבתא ויומא דשבתא, כיון דנפק קדושתא דיומא, ולא אשתלימו, נפקו לעלמא, ושטאן לכל סטרין, ובעיא עלמא לאתנטרא מנייהו. דהא כדין כל סטר שמאלא אתער, ואשא דגיהנם מלהטא, וכל אינון דבסטר שמאלא, אזלין ושטאן בעלמא, ובעאן לאתלבשא בגופא, ולא יכלין, כדין בעינא לאסתמרא מנייהו ואתקינו שיר דפגעים, בכל שעתא דדחילו דלהון שריא בעלמא.
Capitolo 78
[modifica | modifica sorgente]ת"ח כד אתקדש יומא במעלי שבתא, סוכת שלום שריא, ואתפריסת בעלמא, מאן סוכת שלום, דא שבתא, וכל רוחין ועלעולין ושדין, וכל סטרא דמסאבי כלהו טמירין, ועאלין בעינא דריחייא דנוקבא דתהומא רבא, דהא כיון דאתער קדושתא על עלמא, רוח מסאבא לא אתער בהדיה, ודא עריק מקמיה דדא.
וכדין עלמא בנטירו עלאה. ולא בעינן לצלאה על נטירו, כגון שומר את עמו ישראל לעד אמן, דהא דא ביומא דחול אתתקן, דעלמא בעיא נטירו, אבל בשבת, סוכת שלום אתפריסא על עלמא, ואתנטיר בכל סטרין, ואפילו חייבי גיהנם נטירין אינון, וכלא בשלמא אשתכחא, עלאין ותתאין, ובג"כ בקדושא דיומא מברכינן הפורס סכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלם.
אמאי על ירושלם, אלא דא היא מדורא דההיא סכה, ובעינא לזמנא לההיא סכה, דאתפרסת עלנא, ולמשרא עמנא, ולמהוי עלנא כאמא דשרייא על בנין, ובג"ד לא דחלין מכל סטרין, וע"ד הפורס סוכת שלום עלינו.
ת"ח, בשעתא דישראל מברכין ומזמנין להאי סכת שלום, אושפיזא קדישא, ואמרי הפורס סכת שלום, כדין קדושתא עלאה נחתא, ופריסת גדפהא עלייהו דישראל, ומכסיא לון כאמא על בנין, וכל זינין בישין, אתכנישו מעלמא, ויתבי ישראל תחות קדושתא דמאריהון, וכדין דא סכת שלום, יהיב נשמתין חדתין לבנהא, מאי טעמא בגין דביה נשמתין שריין, ומניה נפקין וכיון דשריא, ופריסת גדפהא על בנהא, אריקת נשמתין חדתין לכל חד וחד.
תו, אמר רבי שמעון, על דא תנינן שבת, דוגמא דעלמא דאתי איהו, הכי הוא ודאי, ועל דא, שמיטה ויובל, דוגמא דא בדא, ושבת ועלמא דאתי הכי הוא, וההוא תוספת דנשמתא, מרזא דזכור קא אתיא, על האי סכת שלום, דנטיל מעלמא דאתי, ודא תוספת יהבת לעמא קדישא, ובההוא תוספת, חדאן, ויתנשי מנייהו כל מלין דחול, וכל צערין, וכל עאקין, כד"א ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך ומן העבדה הקשה וגו'.
ובליליא דשבתא, בעי ב"נ לאטעמא מכלא, בגין לאחזאה, דהאי סכת שלום, מכלא אתכלילת, ובלבד דלא יפגים, מיכלא חדא ליומא, ואית דאמרי תרין, לתרין סעודתי אחרנין דיומא, ושפיר, וכל שכן אי סליק יתיר ליומא, ויכיל למטעם ממיכלין אחרנין, ולזעירי בתרי תבשילין סגיא, ואוקמוה חבריא.
נר של שבת, לנשי עמא קדישא אתייהיבת לאדלקא, וחברייא הא אמרו, דאיהי כבתה בוצינא דעלמא, ואחשיכת ליה כו' ושפיר. אבל רזא דמלה, האי סכת שלום מטרוניתא דעלמא היא, ונשמתין דאינון בוצינא עלאה, בה שריין, ועל דא מטרוניתא בעיא לאדלקא, דהא בדוכתהא אתאחדת ועבדת עובדא.
ואתתא בעיא בחדוה דלבה ורעותא, לאדלקא בוצינא דשבת, דהא יקרא עלאה היא לה, וזכו רב לגרמה, למזכי לבנין קדישין, דיהון בוצינא דעלמא, באורייתא, ובדחלתא, ויסגון שלמא בארעא, ויהיבת לבעלה אורכא דחיין, בגין כך בעיא לאזדהרא בה.
ת"ח, שבת, ליליא ויומא, זכור ושמור, איהו כחדא, ועל דא כתיב זכור את יום השבת לקדשו, וכתיב שמור את יום השבת, זכור לדכורא שמור לנוקבא, וכלא חד. זכאין אינון ישראל, חולקיה דקב"ה, עדביה ואחסנתיה, עלייהו כתיב אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלקיו.
Capitolo 79
[modifica | modifica sorgente]ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם וגו', א"ר שמעון כתיב אלקים הבין דרכה והוא ידע את מקומה. האי קרא גוונין סגיאין אית ביה, אלא מהו אלקים הבין דרכה, כד"א ויבן ה' אלקים את הצלע, דא תורה שבע"פ, דאית בה דרך, כד"א הנותן בים דרך, בגיני כך אלקים הבין דרכה.
והוא ידע את מקומה, מאן מקומה, דא תורה שבכתב, דאית בה דעת. ה' אלקים, שם מלא, לאתקנא לה בכלא, וע"ד אתקריאת חכמה, ואתקריאת בינה, בגין דהוה בשם מלא, ה' אלקים, בכלא בשלימו בתרי שמהן.
את הצלע, דא אספקלריאה דלא נהרא, כד"א ובצלעי שמחו ונאספו. אשר לקח מן האדם, בגין דהא מתורה שבכתב נפקת. לאשה, לאתקשרא בשלהובא דסטר שמאלא, דהא אורייתא מסטרא דגבורה אתיהיבת. לאשה, למהוי אש ה' קטיר כחדא.
ויבאה אל האדם, בגין דלא בעיא לאשתכחא בלחודהא, אלא לאתכללא ולאתחברא בתורה שבכתב, כיון דאתחברת בהדיה, הוא יזון לה, ויתקן לה, ויתן לה מה דאצטריך, היינו דכתיב, ואת הארץ, והא אוקימנא.
מכאן אוליפנא, מאן דאנסיב ברתיה, עד לא תיעול לבעלה, אבוה ואמה מתקנין לה, ויהבין לה כל מה דאצטריך, כיון דאתחברת בבעלה, הוא יזון לה, והוא יתן לה מה דבעיא. ת"ח, בקדמיתא כתיב, ויבן ה' אלקים את הצלע, דאבא ואמא אתקינו לה, ולבתר, ויבאה אל האדם, לאתקשרא כלא כחדא, ולאתחברא חד בחד, והוא יהיב לה מה דאצטריך.
ד"א, אלקים הבין דרכה, כד ברתא בבי אמא, היא אסתכלא בכל יומא, בכל מה דבעיא ברתה, דכתיב אלקים הבין דרכה, כיון דחברת לה בבעלה הוא יהיב לה כל מה דבעיא, ויתקן עובדהא, הדא הוא דכתיב, והוא ידע את מקומה.
Capitolo 80
[modifica | modifica sorgente]כתיב וייצר ה' אלקים את האדם. הכא אשתכלל בכלא, בימינא ובשמאלא, והא אוקימנא דאתכליל ביצר הטוב, אבל וייצר ה' אלקים, ביצר טוב וביצר רע, אמאי, אלא יצר טוב ליה לגרמיה, יצר הרע, לאתערא לגבי נוקבי. רזא דמלה, מכאן אוליפנא דצפון אתער תדיר לגבי נוקבא, ואתקשר בהדה, ובגין כך אתקריאת אשה.
ות"ח יצר טוב ויצר הרע, בגין דאתייהבת נוקבא בינייהו ואתקשרא בהדייהו, ולא מתקשרא עד דיצר הרע אתער לגבה. ומתקשרן דא בדא, וכיון דמתקשרן דא בדא, כדין אתער יצר טוב, דאיהו חדוה, ואייתי לה לגביה.
Capitolo 81
[modifica | modifica sorgente]את האדם, הא אוקימנא. אבל דכר ונוקבא כחדא, מתפרשן למהוי אפין באפין. מה כתיב עפר מן האדמה. השתא קיימא לאתקנא. ת"ח, אתתא כד אתחברת בבעלה, אתקריאת על שם בעלה, איש אשה, צדיק צדק, איהו עופר, ואיהי עפר, איהו צבי ואיהי צביה, צבי היא לכל הארצות.
כתיב לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך אשר תעשה לך. אצל מזבח, וכי לעילא מניה, או באתר אחרא מאן שרייה, אלא הא אוקימנא, אשר, דא בעלה, דאתתא אתקריאת על שום בעלה, אשרה, ועל דא כתיב לבעל ולאשרה, בגין כך כתיב לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלקיך, לקבל אתר דההוא מזבח ה', דהא מזבח ה' איהו קיימא על דא, ועל דא לקבלה, לא תטע לך אשרה אחרא.
ת"ח, בכל אתר, כל אינון פלחי שמשא, אקרון עובדין לבעל, ואינון דפלחין לסיהרא איקרון עובדי אשרה, ועל דא, לבעל ולאשרה, ואשרה אתקרי על שום בעלה אשר. אי הכי אמאי אתעבר שמא דא, אלא אשרה על שום דכתיב באשרי כי אשרוני בנות, והוא דלא אשרוה שאר עמין, וקיימא אחרא תחותה, ולא עוד, אלא דכתיב כל מכבדיה הזילוה ובג"כ אתעבר שמא דא, ובגין דלא יתתקפון אינון דעבדי שאר עמין עעכו"ם, וקרינן מזבח, דאיהו מאדמה, דכתיב מזבח אדמה וגו', בגיני כך עפר מן האדמה.
ויפח באפיו נשמת חיים, אתכליל נשמת חיים בההוא עפר כנוקבא דמתעברא מן דכורא דהא מתחברן, ואתמליא האי עפר מכלא, ומאי איהו רוחין ונשמתין, ויהי האדם לנפש חיה, השתא אתתקן וקיים אדם לאתקנא ולמיזן לנפש חיה.
Capitolo 82
[modifica | modifica sorgente]ויבן ה' אלהים, אוף הכי נמי בשם מלא, דהא אבא ואמא אתקינו לה, עד לא אתת לבעלה. את הצלע, כד"א שחורה אני ונאוה בנות ירושלם, אספקלריאה דלא נהרא, אבל אבא ואמא אתקינו לה, לאתפייסא בעלה בהדה.
ויבאה אל האדם, מהכא אוליפנא דבעאן אבא ואמא דכלה, לאעלה ברשותיה דחתן, כד"א את בתי נתתי לאיש הזה וגו', מכאן ואילך בעלה ייתי לגבה, דהא ביתא דילה הוא, דכתיב ויבא אליה, ויבא גם אל רחל, בקדמיתא ויבאה אל האדם, דעד הכא אית לאבא ולאמא למעבד, לבתר איהו ייתי לגבה, וכל ביתא דילה הוא, ויטול רשות מינה.
וע"ד אתערנא, דכתיב ויפגע במקום וילן שם, דנטיל רשו בקדמיתא, מכאן אוליפנא, דמאן דמתחבר באנתתיה, בעי למפגע לה, ולבסמא לה במלין, ואי לאו לא יבית לגבה בגין דיהא רעותא דלהון כחדא בדלא אניסו.
וילן שם כי בא השמש, לאחזאה, דאסיר ליה לבר נש, לשמשא ערסיה ביממא. ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, הכא אוליפנא, דאפילו יהון למלכא ערסי דדהבא, ולבושי יקר למיבת בהו, ומטרוניתא תתקין ליה ערסא, מתתקן באבנין, ישבוק דיליה, ויבית במה דאיהי תתקין, דכתיב וישכב במקום ההוא.
ת"ח, מה כתיב הכא, ויאמר האדם זאת הפעם וגו', הא בסימו דמלין, לאמשכא עמה חביבותא, ולאמשכא לה לרעותיה, לאתערא עמה רחימותא, חמי כמה בסימין אינון מלין, כמה מלי דרחימותא אינון, עצם מעצמי ובשר מבשרי, בגין לאחזאה לה דאינון חד, ולא אית פרודא בינייהו בכלא.
השתא שרי לשבחא לה, לזאת יקרא אשה, דא היא דלא ישתכח כוותה, דא היא יקרא דביתא, כלהון נשין גבה כקופא בפני בני נשא, אבל לזאת יקרא אשה, שלימו דכלא, לזאת ולא לאחרא, כלא הוא מלי רחימותא, כמא דאת אמר רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה.
על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד כלא לאמשכא לה ברחימו, ולאתדבקא בהדה, כיון דאתער לגבה כל מלין אלין, מה כתיב, והנחש היה ערום וגו', הא אתער יצר הרע לאחדא בה, בגין לקשרא לה בתיאובתא דגופא, ולאתערא לגבה מלין אחרנין דיצר הרע אתענג בהו.
עד לבתר מה כתיב, ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעינים, ותקח מפריו ותאכל. קבילת ליה ברעותא, ותתן גם לאישה עמה, הא כדין היא אתערא לגביה בתיאובתא לאתערא ליה רעותא ורחימו, דא מלה לאחזאה עובדא לבני נשא כגוונא דלעילא.
אמר רבי אלעזר, אי הכי, במאי נוקים ליה לעילא, יצר הרע דאחיד בה בנוקבא. אמר ליה, הא אתערא, אלין לעילא ואלין לתתא, יצר טוב ויצר רע, יצר טוב מימינא, ויצר רע משמאלא, ושמאלא לעילא, אחיד בנוקבא, לקשרא לה כחדא בגופא, כד"א שמאלו תחת לראשי וגו', ועל דא, מלין אתפרשן לעילא ותתא, עד הכא, מכאן ולהלאה מלין בזוטרא דזיפתא לזעיריה דטינקין לפרשא מלה. והא אתערו ביה חברייא.
Capitolo 83
[modifica | modifica sorgente]ר"ש הוה אזיל לטבריה, והוו עמיה ר' יוסי ורבי יהודה ור' חייא, אדהכי חמו ליה לרבי פנחס דהוה אתי, כיון דאתחברו כחדא, נחתו ויתבו תחות אילנא חד, מאילני טורא, אמר רבי פנחס, הא יתיבנא, מאלין מלי מעלייתא דאת אמר בכל יומא בעינא למשמע.
Rabbi Simeon partì una volta per Tiberiade, e con lui c'erano Rabbi Yose, Rabbi Judah e Rabbi Hiyya. Sulla strada che li conduceva incontrarono Rabbi Phineas. Tutti smontarono e si sedettero sul fianco della montagna, sotto un albero. Rabbi Phineas disse: Mentre siamo seduti, vorrei ascoltare alcune di quelle meravigliose idee che figurano nel tuo discorso quotidiano.
פתח רבי שמעון ואמר, וילך למסעיו מנגב ועד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה בין בית אל ובין העי. וילך למסעיו, למסעו מבעי ליה, מאי למסעיו, אלא תרין מטלנין אינון, חד דידיה, וחד דשכינתא, דהא כל בר נש בעי לאשתכחא דכר ונוקבא, בגין לאתקפא מהימנותא, וכדין שכינתא לא אתפרשא מניה לעלמין.
Allora Rabbi Simeon parlò, iniziando con il testo: "E andò nei suoi viaggi dal Sud fino a Betel, al luogo dove la sua tenda era stata all'inizio, tra Betel e Ai” (Genesi 13:3). Disse: Qui potremmo aspettarci la parola viaggio; ma invece leggiamo "viaggi", che intende significare che nel viaggio con lui c'era la Presenza Divina. È doveroso per un uomo essere "maschio e femmina", sempre, così che la sua fede possa rimanere stabile e affinché la Presenza non possa mai abbandonarlo.
ואי תימא, מאן דנפיק לאורחא, דלא אשתכח דכר ונוקבא, שכינתא אתפרשא מניה, תא חזי, האי מאן דנפיק לארחא, יסדר צלותא קמי קב"ה, בגין לאמשכא עליה שכינתא דמריה עד לא יפוק לארחא, בזמנא דאשתכח דכר ונוקבא. כיון דסדר צלותיה ושבחיה, ושכינתא שרייא עליה, יפוק, דהא שכינתא אזדווגת בהדיה, בגין דישתכח דכר ונוקבא, דכר ונוקבא במתא, דכר ונוקבא בחקלא, הה"ד צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו.
Chiederete: Come con l'uomo che fa un viaggio e, lontano dalla moglie, cessa di essere "maschio e femmina"? Tale individuo, prima di partire e mentre è ancora "maschio e femmina", deve pregare Dio, per attirare a sé la Presenza del suo Signore. Dopo aver pregato e offerto il ringraziamento, e quando la Presenza riposa su di lui, allora può andare, perché in virtù della sua unione con la Presenza ora è maschio e femmina nella campagna, proprio come era maschio e femmina nella città, perché è scritto: "La giustizia (zedek, femminile di zaddik) camminerà davanti a lui e seguirà la via dei suoi passi" (Salmi 85:13).
ת"ח, כל זמנא דבר נש אתעכב באורחא, בעי לנטרא עובדוי, בגין דזווגא עלאה לא יתפרש מניה, וישתכח פגים בלא דכר ונוקבא, במתא אצטריך כד נוקביה עמיה, כ"ש הכא דזווגא עלאה אתקשרת ביה, ולא עוד, אלא דהא זווגא עלאה נטיר ליה בארחא, ולא מתפרשא מניה, עד דיתוב לביתיה.
Per il tempo del suo viaggio un uomo dovrebbe badare bene alle sue azioni, affinché la santa unione non si interrompa e lui non resti imperfetto, privato dell'unione con la donna. Se era necessario quando lui e sua moglie erano insieme, quanto più grande è il bisogno quando la compagna celeste è con lui? E tanto più, in verità, poiché questa unione celeste agisce come la sua costante guardia durante il suo viaggio, fino al suo ritorno a casa.
בשעתא דעאל לביתיה, בעא לחדתא דביתהו, בגין דדביתהו גרמא ליה, ההוא זווגא עלאה, כיון דאתא לגבה, בעי לחדתא לה, בגין תרין גווני, חד בגין חדותא דההיא זווגא, חדוותא דמצוה היא, וחדוותא דמצוה, חדוותא דשכינתא איהו.
Inoltre, è suo dovere, una volta tornato a casa, dare piacere alla moglie, in quanto è stata lei a procurargli l'unione celeste. C'è una duplice ragione per questo dovere di coabitazione. In primo luogo, questo piacere è religioso, e dà gioia anche alla Presenza Divina,
ולא עוד אלא דאסגי שלום סתם, הה"ד וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא. וכי אי לא פקיד לאתתיה, חטא איהו, הכי הוא ודאי, בגין דגרע יקר זווגא עלאה, דאזדווגת ביה ודביתהו גרמא ליה.
ed è uno strumento per la pace nel mondo, siccome sta scritto: “e tu saprai che la tua tenda è in pace; e visiterai la tua dimora e non peccherai” (Giobbe 5:24). (Ci si può chiedere: è un peccato se non riesce ad andare da sua moglie? È un peccato, perché nel suo fallimento, egli sminuisce l’onore della compagna celeste che gli è stata data a ragione di sua moglie.)
וחד דאי מתעברא אתתיה, זווגא עלאה אריקת בה, נשמתא קדישא, דהאי ברית אקרי ברית דקב"ה, ועל דא בעי לכוונא, בחדוותא דא כמה דבעי בחדוותא דשבת, דאיהו זווגא דחכימין, ועל דא, וידעת כי שלום אהלך, דהא שכינתא אתיא עמך, ושריא בביתך, וע"ד ופקדת נוך ולא תחטא, מאי ולא תחטא, לשמשא קמי שכינתא, חדוותא דמצוה.
In secondo luogo, se la moglie dovesse concepire, il compagno celeste conferisce al bambino un'anima santa; perché questo patto è chiamato il patto del Santo, sii benedetto. Quindi, un uomo dovrebbe essere tanto zelante nel godere di questa gioia quanto nel godere della gioia dello Shabbat, momento in cui si consuma l'unione dei saggi con le loro mogli. Quindi, "saprai che la tua tenda è in pace", perché la Presenza ti accompagna e soggiorna nella tua casa, e per questo motivo "visiterai la tua dimora e non peccherai", nell'adempiere con gioia il dovere religioso di avere rapporti coniugali davanti alla Presenza.
כגוונא דא, תלמידי חכמים, דמתפרשן מנשייהו, כל אינון יומין דשבתא, בגין לאתעסקא באורייתא, זווגא עלאה אזדווג בהו, ולא מתפרשא מנייהו, בגין דישתכח דכר ונוקבא. כיון דעאל שבת, בעיין תלמידי חכמים, לחדתא לדביתהו, בגין יקר זווגא עלאה, ולכוונא לבייהו, ברעותא דמאריהון כמה דאתמר.
Così è che gli studenti della Torah, lontani dalle loro mogli i sei giorni della settimana in cui sono impegnati nello studio, sono in questo periodo legati a una compagna celeste, così che non cessino di essere “maschio e femmina”. E con l’arrivo dello Shabbat, è loro doveroso rallegrare le loro mogli, in onore dell’unione celeste, e nel cercare di fare la volontà del loro Signore, come è stato affermato.
כגוונא דא, האי מאן דאתתיה ביומי מסאבו דילה, ונטיר לה כדקא יאות, כל אינון יומין, זווגא עלאה אזדווג בהדיה, דישתכח דכר ונוקבא, כיון דאתדכיאת אתתיה, בעי לחדתא לה, חדוה דמצוה, חדוה עלאה, וכלהו טעמי דקא אמרן בחד דרגא סלקין. סתמא דמלה כל אינון בני מהימנותא, בעיין לכוונא, לבא ורעותא בהאי.
Allo stesso modo, quando la moglie di un uomo è nei suoi giorni di separazione, in quei giorni mentre lui la aspetta l'uomo ha con sé la compagna celeste, così che continua a essere "maschio e femmina". Quando la moglie è purificata, l'uomo è in dovere di rallegrarla, nel gioioso adempimento di un obbligo religioso. Le stesse ragioni che abbiamo dato si applicano anche in questo caso. Secondo la dottrina segreta, i mistici sono tenuti a dare tutta la loro mente e il loro scopo all'uno (la Shekhinah).
ואי תימא, אי הכי, שבחא הוא דבר נש, כד נפיק לארחא, יתיר מן ביתיה, בגין זווגא עלאה דאזדווגת בהדיה. תא חזי, בזמנא דבר נש הוא בביתיה, עקרא דביתא דביתהו, בגין דשכינתא לא אתעדי מן ביתא, בגין דביתהו, כמה דתנינן, דכתיב ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, דשרגא אתדלקת, מאי טעמא, בגין דשכינתא אתת לביתא.
Si potrebbe obiettare che alla luce dell'argomento precedente, un uomo è in uno stato di maggiore onore durante un viaggio che a casa, in virtù della compagna celeste che è allora con lui. Non è così. A casa, la moglie è il fondamento della casa di un uomo, in quanto è in virtù di lei che la Presenza non lascia la casa. Quindi il versetto, "e Isacco la condusse nella tenda di sua madre Sara" (Genesi 24:67), i nostri maestri hanno interpretato nel senso che la Presenza Divina venne nella casa di Isacco insieme a Rebecca.
רזא דמלה, אמא עלאה לא אשתכחת גבי דכורא, אלא בזמנא דאתתקנת ביתא, ואתחברו דכר ונוקבא, כדין אמא עלאה, אריקת ברכאן, לברוכי לון. כגוונא דא אמא תתאה, לא אשתכחת לגבי דכורא, אלא בזמנא דאתתקנת ביתא, ואתי דכר לגבה דנוקביה, ואתחברו כחדא, כדין אמא תתאה, אריקת ברכאן לברכא לון.
Secondo la dottrina segreta, la Madre superna è insieme al maschio solo quando la casa è pronta e in quel momento il maschio e la femmina sono congiunti. In quel momento le benedizioni vengono riversate dalla Madre superna su di loro. Allo stesso modo, la Madre inferiore si trova insieme al maschio solo quando la casa è pronta, e il maschio entra nella femmina e si congiungono insieme; quindi le benedizioni della Madre inferiore vengono riversate su di loro.
וע"ד בתרי נוקבין, אתעטר דכורא בביתיה, כגוונא דלעילא. והיינו רזא דכתיב, עד תאות גבעות עולם, האי ע"ד, תיאובתא דגבעות עולם ביה, נוקבא עלאה, לאתקנא ליה, ולאעטרא ליה, ולברכא ליה. נוקבא תתאה, לאתחברא ביה, ולאתזנא מניה.
Pertanto, due femmine, sua Madre e sua moglie, devono circondare un uomo nella sua casa, come il maschio di cui sopra. C'è un riferimento a questo nel versetto "Fino al {ad} desiderio delle colline eterne" (Genesi 49:26). Questo ad è l'oggetto desiderato delle "colline eterne", con cui si intende la femmina suprema, che deve prepararlo, renderlo beato e benedirlo, e anche la femmina inferiore, che deve essere congiunta in unione con lui e ricevere sostegno da lui.
וכגוונא דא לתתא, כד דכורא אנסיב, תאות גבעות עולם לגביה, ואתעטר בתרי נוקבי, חד עלאה וחד תתאה, עלאה לארקא עליה ברכאן, תתאה לאתזנא מניה, ולאתחברא בהדיה, וב"נ בביתיה, תאות גבעות עולם לגביה, ואתעטר בהו.
Allo stesso modo, più sotto, il desiderio delle “colline eterne” è per l’uomo quando è sposato, e due donne, una del mondo superiore, una del mondo inferiore, devono dargli beatitudine: quella superiore riversando su di lui tutte le benedizioni e quella inferiore ricevendo sostegno da lui ed essendo unita a lui. Così è con l’uomo nella sua casa.
כד נפיק בארחא, לאו הכי, אימא עלאה אתחברת בהדיה, ותתאה אשתארת. כד תב לביתיה, בעי לאתעטרא בתרי נוקבי כדקאמרן. אמר ר' פנחס אפילו בקליפי סנפורי קטרא לא פתחי עטרא קמך.
Ma quando è in viaggio, mentre la Madre celeste superna è ancora con lui, la moglie inferiore rimane indietro; e quindi al suo ritorno, gli conviene fare ciò che lo circonderà con due femmine, come abbiamo spiegato...
Capitolo 84
[modifica | modifica sorgente]א"ר שמעון, כגוונא דא אורייתא קאים בין תרי בתים, כמה דכתיב לשני בתי ישראל וגו'. חד סתימא עלאה, וחד אתגליא יתיר, עלאה, קול גדול, דכתיב קול גדול ולא יסף.
והאי קול פנימאה איהו, דלא אשתמע, ולא אתגליא, ודא הוא, כד נביע בי גרון, אפיק ה' בחשאי, ונביע תדיר ולא פסק, ואיהו דקה פנימאה, דלא אשתמע לעלמין.
ומהכא נפקא אורייתא, דאיהו קול יעקב, והאי אשתמע, דנפקא מההיא דלא אשתמע, ולבתר אתאחיד דבור בהדיה, ונפק לבר, מחיליה ומתקפיה, וקול דיעקב דאיהו אורייתא, אחיד בין תרי נקבי, אחיד בהאי פנימאה דלא אשתמע, ואחיד בהאי דלבר דאשתמע.
תרין אינון דלא אשתמעו, ותרין אינון דאשתמעו. תרין דלא אשתמעו, דא הוא חכמה עלאה סתימאה, דקיימא במחשבה, דלא אתגליא ולא אשתמע. לבתר נפקא ואתגליא זעיר בחשאי, דלא אשתמע, ההוא דאקרי קול גדול, דהוא דק ונפיק בחשאי.
תרין אינון דאשתמעו, אינון דנפקי מהכא, קול דיעקב, ודבור דאתאחיד בהדיה. האי קול גדול, דאיהו בחשאי ולא אשתמע, איהי בית לחכמה עלאה, וכל נוקבא בית אקרי, והאי דבור בתראה, איהו בית לקול דיעקב, דאיהו אורייתא. ועל דא אורייתא שריא בבי"ת, בי"ת ראשית.
פתח ואמר, בראשית ברא אלקים, היינו דכתיב ויבן ה' אלקים את הצלע. את השמים, היינו דכתיב ויביאה אל האדם. ואת הארץ, כד"א ועצם מעצמי, ודאי האי איהי ארץ החיים.
Capitolo 85
[modifica | modifica sorgente]תו, פתח ר' שמעון ואמר נאם ה' לאדוני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך. נאם ה' לאדוני, דרגא עלאה, לדרגא תתאה קאמר, שב לימיני, לאתקשרא מערבית בדרומית, שמאלא בימינא, בגין לתברא חיליהון, דשאר עמין עעכו"ם. נאם ה' לאדוני, נאם ה', דא יעקב. לאדוני, דא ארון הברית אדון כל הארץ.
ד"א נאם ה', דא יובלא. לאדוני, דא שמיטה. דכתיב בה אהבתי את אדוני. שב לימיני, דהא ימינא ביובלא שריא, ושמיטה בעי לאתקשרא בימינא.
ת"ח, שמיטה דא, לא אתקשר בקיומא שלים, בימינא ובשמאלא, מיומא דאשתכחת, כד בעיא לאתקשרא, אושיט דרועא שמאלא לקבלה, וברא עלמא דין, ובגין דהוא מסטרא דשמאלא, לית ביה קיומא, עד זמנא דאלף שביעאה, דבההוא יומא לחוד, אתקשר כדין בימינא, וכדין תהוי בין ימינא ושמאלא, בקיומא שלים, וישתכחון שמים חדשים, וארץ חדשה, וכדין לא תעדי מתמן לעלמין.
אי הכי במאי נוקים שב לימיני, אלא עד זמנא ידיעא, דכתיב עד אשית אויביך הדום לרגליך, ולא תדיר. אבל בההוא זמנא, לא תעדי מתמן לעלמין, דכתיב כי ימין ושמאל תפרוצי, למהוי כלא חד.
Capitolo 86
[modifica | modifica sorgente]תא חזי, את השמים, דא שכינתא עלאה. ואת הארץ, דא שכינתא דלתתא, באתחברותא דדכר ונוקבא כחדא. והא אתמר כמה דאתערו ביה חברייא עד כען.
בעו למיזל, קמו, אמר ר"ש, מלה הכא גבן, פתח רבי שמעון ואמר, תרי קראי כתיבי, כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא. וכתיב התם ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום. הני קראי אוקימנא להו, בכמה אתר, ואתערו בהו חברייא. תא חזי, כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא, הא אתמר, מלה דא, בגו חברייא, דאית אשא אכלא אשא, ואכיל לה ושצי לה, בגין דאית אשא תקיפא מאשא, ואוקמוה.
Rabbi Simeon disse: In un posto è scritto: "Perché il Signore tuo Dio è un fuoco divoratore" (Deuteronomio 4:24), e altrove: "Ma voi che vi aggrappate al Signore vostro Dio siete vivi, ognuno di voi, oggi" (Deuteronomio 4:4). I Compagni hanno già discusso l'apparente incoerenza tra questi testi, ma io offro ancora un'altra interpretazione. È stato affermato dai Compagni che esiste una specie di fuoco che è più forte di un altro fuoco, e l'uno consuma e annienta l'altro.
Capitolo 87
[modifica | modifica sorgente]בארבעין וחמש גווני זיני נהורין, אתפליג עלמא, שבעה מתפלגין, לשבעה תהומין. כל חד בטש בתהומא דיליה, ואבנין מתגלגלין בגו תהומא. ועייל ההוא נהורא, באינון אבנין, ונקב לון, ומיא נפקו בהו, ושקעין כל חד וחד, על תהומא, וחפייא לתרין סטרין.
נפקו מיא באינון נוקבין, ועאל נהורא ובטש לארבע סטרי תהומא, מתגלגלא נהורא בחברתה, ואערעו בחד. ופלגין מיין.
ואחידן כל אינון שבעה בשבעה תהומי, וכראן בחשוכי תהומא. וחשוכי אינון אתערבי בהון, וסלקין מיא ונחתין, ומתגלגלין באינון נהורין, ואתערבו כחדא. נהורין, וחשוכין, ומיין. ואתעבידו מנייהו נהורין דלא אתחזאן, חשוכאן.
בטש כל חד בחבריה, ומתפלגין לשבעין וחמש צנורי תהומא, ובהו נגדן מיא. כל צנורא וצנורא סליק בקליה, ואזדעזען תהומין, וכד ההוא קלא אשתמע, כל תהומא קרי לחבריה ואמר, פליג מימך ואעול בך. הדא הוא דכתיב תהום אל תהום קורא לקול צנוריך.
תחות אלין, תלת מאה ושתין וחמשה גידין, מנהון חוורין, מנהון אוכמין, מנהון סומקין, אתכלילו דא בדא, ואתעבידו גוון חד. אינון גידין אתרקימו בשבע עשרה רשתות. וכל חד, רשת גידין אקרי, אתרקימו דא בדא, ונחתין בשפולי תהומי. תחות אלין, תרין רשתין קיימין, כחיזו דפרזלא, ותרין רשתין אחרנין כחיזו דנחשא.
תרין כרסוון קיימי עלייהו, חד מימינא, וחד משמאלא, כל אינון רשתין מתחברן כחדא, ומיין נחתין מאינון צנורין, ועאלין באלין רשתין. אינון תרין כרסוון, חד כרסייא דרקיעא אוכמא, וחד כרסייא דרקיעא ססגונא.
אלין תרין כרסוון, כד אינון סלקין, סלקין בההוא כרסייא דרקיעא אוכמא, וכד נחתין, נחתין בההוא כרסייא דרקיעא ססגונא.
אלין תרין כרסוון, חד מימינא, וחד משמאלא. וההוא כרסייא דרקיעא אוכמא, מימינא. וההוא כרסייא דרקיעא ססגונא, משמאלא. כד סלקין בכרסייא דרקיעא אוכמא, מאיך כרסייא דרקיעא שמאלא, ונחתין ביה.
מתגלגלין כרסוון, חד בחד. נקטין כל אינון רשתין בגווייהו, ועאלין לון, בשפולא דתהומא תתאה, קאים חד כרסייא, וסליק לעילא מכל אינון תהומי, וקאים כרסייא אחרא, לתתא דכל תהומי. בין תרין כרסוון אלין, מתגלגלין כל אינון תהומי, וכל אינון צנורין אתנעצו בין תרין כרסוון אלין.
שבעין וחמש צנורין אינון, שבעה, אינון עלאי דכלא, וכל אינון אחרנין אחידן בהו. וכלהו נעיצי בגלגלוי דהאי כרסייא, בסטרא דא ונעיצין בגלגלוי דהאי כרסייא, בסטרא דא.
בהון מיין סלקין ונחתין, אינון דנחתין כראן בתהומי, ובקעי לון. אינון דסלקין עאלין, באינון נוקבי אבנין, וסלקין ומליין לשבע ימין, עד כאן שבעה גווני נהורין ברזא עלאה.
שבעה נהורין אחרנין, מתפלגין לשבעה ימים. וימא חד כליל לון, ההוא ימא חד, איהו ימא עלאה, דכלהו שבע ימין כלילן ביה.
שבעה נהורין אלין, עאלין לגו ההוא ימא, ומחאן ליה לימא, לשבעה סטרין. וכל סטרא וסטרא אתפלג לשבעה נחלין. כדכתיב והכהו לשבעה נחלים וגו', וכל נחלא ונחלא אתפלג לשבעה נהרין. וכל נהרא ונהרא אתפלג לשבעה ארחין. וכל אורחא ואורחא אתפלג לשבעה שבילין. וכל מימוי דימא כלהון עאלין לגווייהו.
שבעה נהורין סלקין ונחתין לשבעה סטרין, שבעה נהורין עלאין, עאלין לגו ימא. שתא אינון, ומחד עלאה נפקי. כמה דנטיל ימא, הכי פליג מימוי לכל אינון ימין, לכל אינון נהרין.
חד תנינא לתתא, בסטר שמאלא, שאט בכל אינון נהרין. אתי בסטר, קשקשוי כלהון תקיפין כפרזלא. ומטי לשאבא, ושאיב אתרה. וכל אינון נהורין אתחשכן קמיה, פומיה ולישניה מלהטא אשא חדוד לישניה, כחרבא תקיפא.
עד דמטי למיעל למקדשא, גו ימא. וכדין סאיב מקדשא, ואתחשכן נהורין. ונהורין עלאין סלקין מן ימא, כדין ימא מתפלגין מימוי, בסטר שמאלא, וימא קאפי, ולא נגדין מימוי.
ועל דא רזא דמלה, כמה דכתיב, והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה ה' אלקים. רזא דחויא בישא, נחית מעילא לתתא, והוא שאט על אפי מיין מרירן, ונחית לאפתי לתתא, עד דיפלון גו רשתוי.
האי חויא היא מותא דעלמא. והוא עאל במעוי דסתים דבר נש, הוא לסטר שמאלא, ואית חויא אתרא דחיי, בסטר ימינא, תרוייהו אזלי עמיה דבר נש. כמה דאוקמוה.
[א] מכל חית השדה, דהא כל שאר חיון דחקלא, לית בהו חכים לאבאשא כהאי, בגין דאיהו זוהמא דדהבא. ווי למאן דאתמשיך אבתריה. דאיהו גרים ליה מותא, ולכל דאתיין אבתריה, והא אוקמוה.
[ב] אדם, אתמשיך אבתריה לתתא, ונחית למנדע, בכל מה דלתתא, כמה דנחית הכי אתמשיך רעותיה, וארחוי אבתרייהו, עד דמטין להאי חויא, וחמו תיאובתיה דעלמא, ושטו אורחוי באתר דא. כדין קם ואתמשיך איהו אבתרייהו דאדם ואתתיה, ואתדבק בהו, וגרים להו מותא, ובכל דרי דאתו אבתריה. עד דמטו ישראל, לטורא דסיני, לא פסק זוהמא דיליה מעלמא, והא אתמר.
Capitolo 88
[modifica | modifica sorgente]כיון דחטו, ואתדבקו באילנא דשריא ביה מותא לתתא. מה כתיב, וישמעו את קול ה' אלקים מתהלך בגן. מהלך אין כתיב כאן, אלא מתהלך ת"ח, עד לא חטא אדם, הוה סליק וקאים בחכמה דנהירו עלאה. ולא הוה מתפרש מאילנא דחיי. כיון דאסגי תיאובתא למנדע, ולנחתא לתתא, אתמשך אבתרייהו, עד דאתפרש מאילנא דחיי, וידע רע ושבק טוב, ועל דא כתיב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע. מאן דאתמשך בתר רע, לית ליה דירה, עם אילנא דחיי.
ועד לא חטאו, הוו שמעין קלא מלעילא, והוו ידעי חכמתא עלאה, וקיימי בקיומא דזיהרא עלאה, ולא דחלי. כיון דחטאו, אפילו קלא דלתתא, לא הוי יכלין למיקם ביה.
כגוונא דא, עד לא חבו ישראל, בשעתא דקיימו ישראל על טורא דסיני, אתעבר מנייהו זוהמא, דהאי חיויא, דהא כדין בטול יצר הרע הוה מעלמא, ודחו ליה מנייהו. וכדין אתאחידו באילנא דחיי, וסלקו לעילא, ולא נחתו לתתא.
כדין הוו ידעין וחמאן אספקלריאן עלאין, ואתנהרין עינייהו, וחדאן למנדע ולמשמע, וכדין חגר לון קב"ה חגורין דאתוון דשמיה קדישא, דלא ייכול לשלטאה עלייהו, האי חויא, ולא יסאב לון כקדמיתא.
כיון דחטאו בעגל, אתעבר מנייהו כל אינון דרגין, ונהורין עלאין, ואתעברו מנייהו אינון חגירו מזיינין, דאתעטרו משמא עלאה קדישא, ואמשיכו עלייהו חויא בישא, כמלקדמין, וגרמו מותא, לכל עלמא.
ולבתר מה כתיב וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו. ת"ח, מה כתיב בקדמיתא, וירא ישראל את היד הגדולה. וכלהו חמאן זהרין עלאין, ומתנהרין באספקלריא דנהרא, דכתיב וכל העם רואים את הקולות, ועל ימא הוו חמאן ולא דחלין, דכתיב זה אלי ואנוהו, לבתר דחטו פני הסרסור לא הוו יכלין למחמי, דכתיב וייראו מגשת אליו.
Capitolo 89
[modifica | modifica sorgente]ת"ח, מה כתיב בהו, ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. דאתעבר מנייהו אינון מזיינן, דאתחגרו בהון בטורא דסיני. בגין דלא ישלוט בהו ההוא חויא בישא, כיון דאתעבר מנייהו, מה כתיב ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה.
אמר רבי אלעזר, מאי האי קרא, לגבי האי, אלא, כיון דידע משה דאתעברו מנייהו דישראל אינון זיינין עלאין, אמר, הא ודאי מכאן ולהלאה חויא בישא ייתי לדיירא בינייהו, ואי יקום מקדשא הכא בינייהו, יסתאב. מיד ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה. בגין דחמא משה, דהא כדין ישלוט חויא בישא, מה דלא הוה מקדמת דנא.
וקרא לו אהל מועד, וכי לא הוה בקדמיתא אהל מועד. אלא, בקדמיתא אהל סתם, השתא אהל מועד. מאי מועד, ר' אלעזר אמר לטב ורבי אבא אמר לביש. ר' אלעזר אמר לטב: מה מועד דאיהו יום חדוה, דסיהרא דאתוספא ביה קדושה, לא שלטא ביה פגימותא. אוף הכא, קרא לה, בשמא דא, לאחזאה דהא אתרחיק אהל מבינייהו, ולא אתפגים. וע"ד וקרא לו אהל מועד כתיב.
ורבי אבא אמר לביש: דהא בקדמיתא הוה אהל סתם, כד"א אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח. והשתא אהל מועד. בקדמיתא, למיהב חיין ארוכין לעלמין, דלא ישלוט בהו מותא. מכאן ולהלאה אהל מועד, כד"א ובית מועד לכל חי, השתא אתייהיב ביה זמנא וחיין קצובין לעלמא, בקדמיתא לא אתפגים, והשתא אתפגים. בקדמיתא, חברותא וזווגא דסיהרא בשמשא דלא יעדון. השתא, אהל מועד זווגא דלהון מזמן לזמן, ובגיני כך, וקרא לו אהל מועד, מה דלא הוה קודם.
רבי שמעון הוה יתיב ליליא חד ולעי באורייתא, והוו יתבי קמיה רבי יהודה, ורבי יצחק, ורבי יוסי. אמר רבי יהודה, הא כתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, וקאמרינן דגרמו מותא עלייהו, מההוא זמנא ולעילא, ושליט בהו ההוא חויא בישא, דאעדו ליה מנייהו בקדמיתא. ישראל תינח. יהושע דלא חטא אעדי מניה ההוא זיינא עלאה דקבל עמהון בטורא דסיני או לא.
אי תימא דלא אעדי מניה, אי הכי אמאי מית כשאר בני נשא. אי תימא דאתעדי מניה, אמאי. והא לא חטא, דהא איהו עם משה הוה, בשעתא דחבו ישראל. ואי תימא דלא קביל ההוא עטרא בטורא דסיני, כמה דקבילו ישראל, אמאי.
פתח ואמר, כי צדיק ה' צדקות אהב ישר יחזו פנימו. האי קרא אמרו ביה חברייא מאי דקאמרו. אבל כי צדיק ה', צדיק הוא, ושמיה צדיק ובגיני כך, צדקות אהב.
ישר: איהו ישר כד"א צדיק וישר. ועל דא, יחזו פנימו, כל בני עלמא, ויתקנו ארחייהו, למיהך בארח מישר, כדקא יאות. ת"ח, כד דאין קודשא בריך הוא עלמא, לא דן ליה אלא לפום רובן דבני נשא.
ות"ח, כד חב אדם באילנא דאכל מניה, גרם לההוא אילנא, דשרי ביה מותא לכל עלמא. וגרים פגימו לאפרשא אתתא מבעלה. וקאים חובה דפגימו דא בסיהרא, עד דקיימו ישראל בטורא דסיני. כיון דקיימו ישראל בטורא דסיני, אתעבר ההוא פגימו דסיהרא, וקיימא לאנהרא תדיר.
כיון דחבו ישראל בעגלא, תבת כמלקדמין סיהרא לאתפגמא, ושלטא חויא בישא, ואחיד בה, ומשיך לה לגביה. וכד ידע משה דחבו ישראל, ואתעבר מנייהו אינון זיינין קדישין עלאין, ידע ודאי דהא חויא אחיד בה בסיהרא, לאמשכא לה לגביה, ואתפגימת, כדין אפיק לה לבר.
וכיון דקיימא לאתפגמא, אע"ג דיהושע קאים בעטרא דזיינין דיליה כיון דפגימו שריא בה, ואתהדרת כמה דאתפגימת בחובא דאדם, לא יכיל ב"נ לאתקיימא בר משה, דהוה שליט בה, ומותיה הוה בסטרא אחרא עלאה. ועל דא, לא הוה רשו בה, לקיימא ליהושע תדיר, ולא לאחרא, ועל כך, אהל מועד קרי ליה, אהל דהא שריא ביה, זמן קציב לכל עלמא.
ועל דא רזא דמלה, אית ימינא לעילא, ואית ימינא לתתא. אית שמאלא לעילא, ואית שמאלא לתתא. אית ימינא לעילא, בקדושה עלאה. ואית ימינא לתתא, דאיהו בסטרא אחרא.
אית שמאלא לעילא, בקדושה עלאה, לאתערא רחימותא, לאתקשרא סיהרא באתר קדישא לעילא לאתנהרא. ואית שמאלא לתתא, דאפריש רחימותא דלעילא, ואפריש לה מלאנהרא בשמשא, ולאתקרבא בהדיה. ודא הוא סטרא דחויא בישא.
דכד שמאלא דא דלתתא אתערת, כדין משיך לה לסיהרא, ואפריש לה מלעילא, ואתחשכת נהוראה, ואתדבקת בחויא בישא. וכדין שאיבת מותא לתתא לכלא, ואתדבקת בחויא ואתרחקת מאילנא דחייא.
וע"ד גרים מותא לכל עלמא, ודא הוא, דכדין אסתאבת מקדשא, עד זמן קציב, דאתקנת סיהרא ותבת לאנהרא, ודא הוא אהל מועד. ועל דא, יהושע לא מית, אלא בעיטא של נחש דא דקריב ופגים משכנא, כדקדמיתא.
ודא הוא רזא, דכתיב ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל. דאע"ג דאיהו נער לתתא, לקבלא נהורא, לא ימיש מתוך האהל. כמה דאתפגים דא, הכי נמי אתפגים דא. אע"ג דזיינא קדישא הוה ליה, כיון דאתפגים סיהרא, הכי הוא ודאי, לא אשתזיב בלחודוי מניה, מההוא גוונא ממש.
ת"ח, כגוונא דא כיון דחב אדם, נטל קב"ה מניה אינון זייני אתוון, נהירין קדישין, דאעטר ליה קב"ה. וכדין דחלו, וידעו דהא אתפשטו מנייהו, הה"ד וידעו כי ערומים הם. בקדמיתא הוו מתלבשן באינון כתרי יקר מזיינין, דאינון חירו מכלא. כיון דחבו, אתפשטו מנייהו. וכדין ידע, דהא מותא קרי לון, וידעו דאתפשיטו מחירו דכלא, וגרמו מותא לון ולכל עלמא.
Capitolo 90
[modifica | modifica sorgente]ויתפרו עלה תאנה. הא אוקימנא, דאוליפו כל זייני חרשין וקוסמין, ואחידו בהאי דלתתא. כמה דאתמר. וההיא שעתא אתגרע זקיפו וקומה דאדם מאה אמין. וכדין אתעביד פרודא, וקאים אדם בדינא, ואתלטיא ארעא. והא אוקימנא.
Capitolo 91
[modifica | modifica sorgente]ויגרש את האדם, א"ר אלעזר לא ידענא מאן עביד תרוכין למאן, אי קב"ה עבד תרוכין לאדם, אי לא. אבל מלה אתהפיך, ויגרש את, את דייקא. ומאן גרש את, האדם. האדם ודאי גרש את.
ובגין דא כתיב, וישלחהו ה' אלהים מג"ע, אמאי וישלחהו, בגין דגרש אדם את, כדקאמרן. וישכן: איהו אשרי לון באתר דא, דאיהו גרים, וסתים אורחין ושבילין, ואשרי דינין על עלמא, ואמשיך לווטין, מההוא יומא ולעילא.
ואת להט החרב המתהפכת. כל אינון דשריין בקוזפי דינין על עלמא, דמתהפכין לגוונין סגיאין, בגין לאתפרעא מעלמא. לזמנין גוברין, לזמנין נשין, לזמנין אשא מלהטא, ולזמנין רוחין, דלית מאן דקאים בהו. וכל דא, לשמור את דרך עץ החיים, דלא יוסיפון לאבאשא כקדמיתא.
להט החרב. אינון דמלהטאן אשא וקוסטירי על ראשיהון דרשיעיא וחייביא, ומתהפכין גוונין לכמה זיינין, לפום ארחייהו דבני נשא. ועל דא להט, כמא דאת אמר ולהט אותם היום הבא וגו'. והא אתמר.
החרב: דא חרב לה'. כד"א חרב לה' מלאה דם וגו'. א"ר יהודה, להט החרב, כל אינון קסטרין דלתתא, דמתהפכין מדיוקנא לדיוקנא, כלהון ממנן על עלמא לאבאשא, ולאסטאה לון לחייבי עלמא, דעברין על פקודי דמאריהון.
ת"ח, כיון דחב אדם, אמשיך עליה כמה זיינין בישין, וכמה גרדיני נמוסין, ודחיל מכלהו, ולא יכיל לקיימא עלייהו. שלמה ידע חכמתא עלאה, ושוי ליה קב"ה עטרא דמלכותא, והוו דחלי מניה כל עלמא. כיון דחב אמשיך עליה כמה זיינין בישין, וכמה גרדיני נמוסין ודחיל מכלהו, וכדין יכילו לאבאשא ליה, ומה דהוה בידיה נטלו מניה.
ועל דא במה דאזיל ב"נ, ובההוא ארחא דאתדבק ביה, הכי משיך עליה, חילא ממנא, דאזיל לקבליה. כך אדם הוה משיך עליה חילא אחרא מסאב דסאיב ליה ולכל בני עלמא.
ת"ח כד חב אדם, משיך עליה חילא מסאבא, וסאיב ליה ולכל בני עלמא, והאי הוא חויא בישא, דאיהו מסאב וסאיב עלמא. דתנינן כד אפיק נשמתין מבני נשא, אשתאר מניה גופא מסאב, וסאיב ביתא, וסאיב לכל אינון דמקרבין ביה. הדא הוא דכתיב הנוגע במת וגו'.
וע"ד, כיון דאיהו נטיל נשמתא, וסאיב גופא, כדין אתייהיב רשו, לכל אינון סטרי מסאבן לשריא עלוי. דהא ההוא גופא אסתאב, מסטרא דההוא חויא בישא, דשריא עלוי. וע"ד, בכל אתר דההוא חויא בישא שארי מסאב ליה, ואסתאב.
ות"ח, כל בני עלמא בשעתא דניימי על ערסייהו בליליא, וליליא פריש גדפהא על כל בני עלמא, טעמי טעמא דמותא, ומגו דטעמי טעמא דמותא, האי רוחא מסאבא שטיא על עלמא, וסאיב עלמא ושריא על ידוי דבר נש ואסתאב.
וכד אתער, ואתהדר ליה נשמתיה, בכל מה דיקרב בידוי, כלהו מסאבי, בגין דשריא עלייהו רוח מסאבא, וע"ד לא יסב ב"נ מנוי לאלבשא, ממאן דלא נטיל ידוי, דהא אמשיך עליה ההוא רוח מסאבא, ואסתאב, ואית ליה רשו, להאי רוח מסאבא, לשריא בכל אתר, דאשתכח רשימו מסטריה.
ועל דא, לא יטול ידוי, ב"נ, ממאן דלא נטיל ידוי. בגין דאמשיך עליה ההוא רוח מסאבא, וקביל ליה האי דנטל מיא מניה. ואית ליה רשו לשריא עלוי דבר נש. בגין כך בעי בר נש לאסתמרא בכל סטרוי, מסטרא דהאי חויא בישא, דלא ישלוט עלוי. וזמין קב"ה לעלמא דאתי לאעברא ליה מעלמא, הה"ד ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. וכתיב בלע המות לנצח וגו'.
Capitolo 92
[modifica | modifica sorgente]והאדם ידע את חוה אשתו וגו'. רבי אבא פתח מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. האי קרא, כמה גוונין אית ביה, והכי הוא כל מלוי דאורייתא, כמה גוונין בכל חד וחד, וכלהו יאות.
והכי אינון, וכל אורייתא מתפרשא בשבעין אנפין, לקביל שבעין סטרין, ושבעין אנפין, והכי הוא בכל מלה ומלה דאורייתא, וכל מאי דנפיק מכל מלה ומלה, כמה גוונין אתפרשן מניה לכל סטרין.
ת"ח כד ב"נ אזיל בארח קשוט, הוא אזיל לימינא, ואמשיך עליה, רוחא קדישא עלאה מעילא. והאי רוח סליק ברעותא קדישא, לאתאחדא לעילא, ולאתדבקא בקדושה עלאה, דלא אתעדי מניה.
וכד בר נש אזיל באורח ביש, וסטי אורחוי, הוא אמשיך עליה רוח מסאבא דלסטר שמאלא, וסאיב ליה, ואסתאב ביה, כד"א ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. אתא לאסתאבא מסאבין ליה.
ות"ח, בשעתא דבר נש אזיל בארח קשוט, ואמשיך עליה רוחא קדישא עלאה ואתדביק ביה, ברא דיוליד ויפוק מניה לעלמא, הוא משיך עליה קדושה עלאה, ויהא קדיש בקדושה דמאריה, כמה דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים וגו'.
וכד איהו אזיל בסטר שמאלא, ואמשיך עליה רוח מסאבא, ואתדבק ביה, ברא דיפוק מניה לעלמא, הוא אמשיך עליה רוח מסאבו, ויסתאב במסאבו דההוא סטרא.
וע"ד כתיב, מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה. כד איהו באתדבקות ימינא, סלקא היא לעילא. וכד איהו באתדבקות שמאלא, ההוא סטר שמאלא, דאיהו רוח מסאבו, נחית מעילא לתתא, ושוי דיוריה בבר נש, ולא אעדי מניה. וברא דאוליד בההוא מסאבו איהו הוי בריה, מההוא רוח מסאב, איהו ההוא ברא.
אדם אתדבק בההוא רוח מסאב, ואתתיה אתדבקא ביה בקדמיתא, ונטלת וקבילת ההוא זוהמא מניה. אוליד בר, האי ברא, ברא דרוח מסאבא איהו. ועל דא, תרין בנין הוו, חד מההוא רוח מסאב, וחד כד תב אדם בתיובתא, ובגיני כך, האי מסטרא מסאבא, והאי מסטרא דכייא.
רבי אלעזר אמר, בשעתא דאטיל נחש ההוא זוהמא בה בחוה, קבילת ליה, וכד אשתמש עמה אדם, אולידת תרין בנין, חד מההוא סטרא מסאבא, וחד מסטרא דאדם. והוי דמי הבל, בדיוקנא דלעילא, וקין בדיוקנא דלתתא. ובגין כך אתפרשו ארחייהו דא מן דא.
ודאי קין, ברא דרוח מסאבא הוה, דאיהו חויא בישא הוה. ובגין דקין אתא מסטרא דמלאך המות, קטיל ליה לאחוי. והוא בסטרא דיליה, ומניה כל מדורין בישין, ומזיקין ושדין ורוחין אתיין לעלמא.
אמר רבי יוסי, קין קינא דמדורין בישין, דאתו מסטרא דמסאבא לעלמא. ולבתר אייתיאו קרבנא. דא אקריב מסטרא דיליה, ודא אקריב מסטרא דיליה. הה"ד ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה וגו'. ר' שמעון אמר, ויהי מקץ ימים, מאי מקץ ימים, דא הוא קץ כל בשר. ומאן איהו דא מלאך המות.
וקין מההוא קץ ימים אייתי קרבנא, דייקא דקאמר מקץ ימים, ולא אמר מקץ ימין. ובג"כ כתוב בדניאל ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך. א"ל לקץ הימים או לקץ הימין. א"ל לקץ הימין. וקין מקץ הימים אייתי.
ויבא קין מפרי האדמה. כד"א ומפרי העץ. אמר ר' אלעזר, מפרי האדמה, כד"א אוי לרשע רע כי גמול ידיו וגו'. גמול ידיו. דא מלאך המות. יעשה לו, דאתמשך עלייהו, ויתדבק בהו לקטלא לון ולסאבא לון. ועל דא קין אקריב מסטרא דיליה.
והבל הביא גם הוא מבכורות. לאסגאה סטרא עלאה, דאתיא מסטר קדושתא. ובגיני כך, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה. לא קביל ליה קב"ה. ועל דא ויחר לקין מאד ויפלו פניו. דהא לא אתקבילו אנפוי, אינון אנפין דסטרוי, וקביל ליה להבל.
ובגיני כך כתוב, ויהי בהיותם בשדה. בשדה דא אתתא, כד"א כי בשדה מצאה, וקין קני על נוקבא יתירה, דאתילידת עם הבל. דכתיב, ותוסף ללדת והא אתמר.
Capitolo 93
[modifica | modifica sorgente]הלא אם תיטיב שאת, כמה דאתמר. אבל שאת, כדאמר רבי אבא, שאת: תסתלק לעילא, ולא תיחות לתתא. אמר רבי יוסי האי מלה השתא אתמר, ויאות הוא. אבל הכי שמענא, שאת: יסלק מינך, וישבוק לך, אתדבקותא דא, דרוח מסאבא.
ואי לא, לפתח חטאת רובץ. מאי לפתח, דא דינא עלאה, דאיהו פתחא דכלא. כד"א פתחו לי שערי צדק. חטאת רובץ. ההוא סטרא דאתדבקת ביה, ואתמשכת עלך, יהא נטיר לך, לאתפרעא מנך, כתרגומא.
Capitolo 94
[modifica | modifica sorgente]א"ר יצחק, ת"ח, בשעתא דקטיל קין להבל, לא הוה ידע היך יפיק נשמתיה מניה, והוה נשיך ליה בשיניה כחויא. והא אוקמוה חבריא. ביה שעתא לייט ליה קב"ה, והוה אזיל לכל סטרי עלמא, ולא הוה אתר דמקבל ליה, עד דאטפח על רישיה ותב קמי מאריה. וקבילת ליה ארעא, במדורא לתתא.
ר' יוסי אמר, ארעא קבילת ליה, למיהך בה. דכתיב, וישם ה' לקין אות. ר' יצחק אמר, לאו הכי, אלא, לתתא קבילת ליה ארעא, במדורא חדא דתחותה. דכתיב, הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה. מעל פני האדמה גורש, אבל לתתא לא גורש.
ובאן אתר קבילת ליה ארעא, בארקא. וכל אינון דדיירי תמן. עליהון כתיב יאבדו מארעא ומתחות שמיא אלה. ותמן שוי מדוריה, והיינו דכתיב, וישב בארץ נוד קדמת עדן.
(תוספתא) כיון דאמר קין, גדול עוני מנשא. מחל ליה קב"ה, פלגו מעונשיה. בגין דגזר עליה בקדמיתא, ואמר ליה, נע ונד תהיה בארץ. והשתא, אשתאר בנוד בלחודוי. הה"ד ויצא קין מלפני ה' וגו'. כלומר, דכד נפק מן קדם ה' הוה, בגין למהוי נד בארעא, ולא נע.
ועוד אמרו, כד נפק קין, מן קדם ה', אמר לו אדם, ברי, מה אתעביד על דינך. אמר לו קין, אבא, כבר אתבשרית, דמחל לי קב"ה, בנוד בלחודוי. אמר לו, היאך הוא. אמר לו, בגין דתבית, ואודית קמיה. אמר אדם, וכי דין הוא רב ותקיף חילא דתשובה, ואנא לא ידיעת. שרא לשבחא למריה, ולאודאה ליה, פתח ואמר, מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה'. כלומר, טוב לשבחא ולאתבא ולאודאה קמיה קב"ה (ע"כ תוספתא).
ואמר רבי יצחק, מההיא שעתא דקטיל קין להבל, אתפרש אדם מאתתיה. תרין רוחין נוקבין, הוו אתיין ומזדווגן עמיה, ואוליד רוחין ושדין דשאטן בעלמא.
ולא תקשי לך האי, דהא בר נש, כד איהו בחלמיה, אתיין רוחין נוקבין וחייכן עמיה, ומתחממן מניה, ואולידין לבתר. ואלין אקרון נגעי בני אדם. ולא מתהפכן, אלא לדיוקני בני נשא ולית לון שערין ברישא. ועל דא כתיב בשלמה, והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם. ואפילו כהאי גוונא, רוחין דכורין אתיין לנשי עלמא, ומתעברן מנייהו, ואולידן רוחין, וכלהון נגעי בני אדם אקרון.
בתר מאה ותלתין שנין, אתלבש אדם בקינויא, ואתחבר באתתיה, ואוליד בר, וקרא שמו שת. רזא, דסופא דאתוון בקיטרי גליפן. רבי יהודה אמר, רזא דרוחא דאתאביד, דאתלבש בגופא אחרא בעלמא. הדא הוא דכתיב כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל.
ואמר רבי יהודה, כתיב ויולד בדמותו כצלמו, משמע דבנין אחרנין לא הוו בדיוקנא דיליה, ודא בדמותו כצלמו, בתיקונא דגופא, ובתיקונא דנפשא, בארח מישר. כמה דאמר ר"ש, משמיה דרב ייבא סבא. בנין אחרנין, באתדבקותא דזוהמא דנחש, וההוא דרכיב ביה דאיהו סמא"ל הוו, ובגיני כך לא הוה בדיוקנא דאדם. ואי תימא, הא אמרת, דהבל מסטרא אחרא הוה. הכי הוא. אבל תרווייהו, לא הוו בדיוקנא דלתתא.
אמר ר' יוסי, והא כתיב, והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין. ולא כתיב ויולד את קין. ואפילו בהבל לא כתיב ויולד, אלא ותוסף ללדת את אחיו את הבל. ודא הוא רזא דמלה. אבל בהאי מה כתיב ויולד בדמותו כצלמו.
רבי שמעון אמר, מאה ותלתין שנין, אתפרש אדם מאתתיה. וכל אינון מאה ותלתין שנין, הוה אוליד רוחין ושדין בעלמא. בגין ההוא חילא דזוהמא, דהוה שאיב ביה. כיון דחסיל מניה ההוא זוהמא, תב וקני לאנתתיה, ואוליד בר. כדין כתיב, ויולד בדמותו כצלמו.
Rabbi Shimon disse: Adamo si separò dalla moglie per 130 anni. Durante tutti quegli anni, produsse spiriti e demoni nel mondo a causa di quel potere di impurità che aveva assorbito in sé. Una volta che quell'impurità lo ebbe abbandonato, tornò indietro e divenne geloso di sua moglie, e generò un figlio [da lei]. Quindi è scritto: e produsse [un figlio] a sua somiglianza secondo la sua immagine (Genesi 5:3).
ת"ח, כל ב"נ דאזיל לסטר שמאלא וסאיב ארחוי, כל רוחי מסאבי, משיך על גרמיה. ורוח מסאב אתדבק ביה, ולא אעדי מניה. ואתדבקותא דההוא רוחא מסאב, הוי בהאי ב"נ, ולא באחרא, ובגיני כך, אתדבקותא דלהון לאו איהו, אלא באינון דמתדבקין בהו. זכאין אינון צדיקיא, דאזלי בארח מישר, ואינון זכאי קשוט. ובניהון זכאין בעלמא. ועלייהו כתיב כי ישרים ישכנו ארץ.
אמר ר' חייא, מאי דכתיב, ואחות תובל קין נעמה. מאי איריא הכא, דקאמר קרא דשמה נעמה. אלא, בגין דטעיין בני נשא אבתרה, ואפילו רוחין ושדין. רבי יצחק אמר, אינון בני האלהים עזא ועזאל, טעו בתרה.
רבי שמעון אמר, אמן של שדים הות, דמסטרא דקין נפקת, והיא אתמנת עם לילית באסכרה דרביי. אמר ליה רבי אבא, והא אמר מר, דהיא אתמנת לחייכא בבני נשא. א"ל, הכי הוא ודאי, דהא איהי אתיית וחייכאת בהו בבני נשא. ולזמנין דאולידת רוחין בעלמא מנייהו. ועד כאן איהי קיימת לחייכא בהו בבני נשא.
א"ל רבי אבא, והא אינון מתין כבני נשא, מאי טעמא, איהי קיימת עד השתא. א"ל, הכי הוא. אבל לילית ונעמה, ואגרת בת מחלת דנפקת מסטרא דלהון כלהו קיימות עד דיבער קב"ה, רוח מסאבא מעלמא. דכתיב ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ.
אמר ר"ש, ווי לון לבני נשא, אינון דלא ידעין ולא משגיחין, ולא מסתכלין, וכלהו אטימין, דלא ידעין כמה מלייא עלמא מבריין משניין, דלא אתחזון, וממלין סתימין, דאלמלא אתייהב רשו לעינא למחזי, יתמהון בני נשא, היך יכלין לאתקיימא בעלמא.
ת"ח, האי נעמה, אימא דשדין הות, ומסטרה אתיין, כל אינון שדין, דמתחממן מבני נשא, ונטלי רוח תיאובתא מנייהו, וחייכת בהון, דעבדי לון בעלי קריין. ובגין דבעל קרי, אתי מסטרא דרוח מסאבא, בעי לאסחאה גרמיה, לאתדכאה מניה, והא אוקמוה חבריא.
זה ספר תולדות אדם: לדיוקני. א"ר יצחק, אחמי קב"ה לאדם, דיוקני דכל אינון דרין דייתון לעלמא. וכל חכימי עלמא, ומלכי עלמא, דזמינין לקיימא עלייהו דישראל. מטא למחמי, דוד מלכא דישראל. דאתייליד ומית. א"ל, משנין דילי, אוזיף ליה ע' שנין. וגרעו מאדם ע' שנין, וסליק לון קודשא בריך הוא לדוד.
ועל דא שבח דוד ואמר, כי שמחתני ה' בפעלך במעשי ידיך ארנן. מאן גרם לי חדוה בעלמא, פעלך. דא הוא אדם קדמאה, דאיהו פעלו דקב"ה, ולא פעלו דבשר ודם. מעשה ידיו דקב"ה ולא מבני נשא. ועל דא, גרעו אינון שבעין שנין מאדם, מאלף שנין דהוה ליה לאתקיימא בהו.
ואחמי ליה קב"ה, כל חכימי דרא ודרא, עד דמטא לדריה דרבי עקיבא, וחמי אורייתא דידיה וחדי. חמי מיתתיה ועציב, פתח ואמר ולי מה יקרו רעיך אל מה עצמו ראשיהם.
זה ספר, ספר ודאי. והא אוקימנא, דכד הוה אדם בגנתא דעדן, נחית ליה קב"ה ספרא, על ידא דרזיא"ל, מלאכא קדישא, ממנא על רזי עלאין קדישין. וביה גליפין, גלופי עלאין, וחכמה קדישא, ושבעין ותרין זיני דחכמתא, הוו מתפרשן מניה, לשית מאה ושבעין גליפין דרזי עלאה.
באמצעיתא דספרא, גליפא דחכמתא, למנדע אלף וחמש מאה מפתחן, דלא אתמסרן לעלאי קדישי. וכלהו אסתימו ביה בספרא, עד דמטא לגבי דאדם, הוו מתכנשי מלאכי עלאי, למנדע ולמשמע, והוו אמרי, רומה על השמים אלקים על כל הארץ כבודך.
בה שעתא, אתרמיז לגביה הדרניא"ל מלאכא קדישא, ואמר ליה: אדם אדם, הוי גניז יקרא דמארך, דלא אתייהיב רשותא לעלאי, למנדע ביקרא דמרך, בר אנת. והוה עמיה טמיר וגניז, ההוא ספרא, עד דנפק אדם מגנתא דעדן.
דהא בקדמיתא, הוה מעיין ביה, ומשתמש כל יומא בגינזיא דמריה, ואתגליין ליה רזין עלאין, מה דלא ידעו שמשי עלאין. כיון דחטא, ועבר על פקודא דמאריה, פרח ההוא ספרא מניה. והוה אדם טפח על רישוי, ובכי, ועאל במי גיחון עד קדליה, ומיא עבדין גופיה חלדין חלדין, ואשתני זיויה.
בשעתא ההיא, רמז קב"ה לרפאל, ואתיב ליה ההוא ספרא. וביה הוה משתדל אדם, ואנח ליה לשת בריה. וכן לכל אינון תולדות. עד דמטא לאברהם, וביה הוה ידע לאסתכלא ביקרא דמאריה. והא אתמר. וכן לחנוך, אתייהב ליה ספרא, ואסתכל מניה, ביקרא עלאה.
Capitolo 95
[modifica | modifica sorgente]זכר ונקבה בראם. רבי שמעון אמר, רזין עלאין, אתגליין בהני תרי קראי. זכר ונקבה בראם, למנדע יקרא עלאה, רזא דמהימנותא, דמגו רזא דנא אתברי אדם.
... Maschio e femmina li creò” — Da qui [apprendiamo che] qualsiasi immagine/d’yoqna in cui non si trovino maschio e femmina non è un'immagine elevata...
ת"ח, ברזא דאתבריאו שמים וארץ, אתברי אדם. בהו כתיב, אלה תולדות השמים והארץ. באדם כתיב, זה ספר תולדות אדם. בהו כתיב בהבראם, באדם כתיב, ביום הבראם.
זכר ונקבה בראם. מהכא, כל דיוקנא דלא אשתכח ביה, דכר ונוקבא, לאו איהו דיוקנא עלאה כדקא חזי. וברזא דמתניתין אוקימנא.
ת"ח, בכל אתר דלא אשתכחו, דכר ונוקבא כחדא, קב"ה לא שוי מדוריה בההוא אתר. וברכאן לא אשתכחו, אלא באתר דאשתכח דכר ונוקבא. דכתיב, ויברך אותם ויקרא את שמם אדם, ביום הבראם, ולא כתיב ויברך אותו, ויקרא את שמו אדם, דאפילו אדם, לא אקרי, אלא דכר ונוקבא כחדא.
Venite a vedere: in qualsiasi luogo dove maschio e femmina non si trovino come uno, il Santo non pone la Sua dimora/madureyh in quel luogo. E le benedizioni non si trovano se non in un luogo dove si trovano maschio e femmina, come è scritto: "Li benedisse e li chiamò Adamo nel giorno della loro creazione" (Gn 5:2). Non è scritto: "E Egli lo benedisse e chiamò il suo nome Adamo" — perché [un essere umano] non è nemmeno chiamato Adamo se non [quando] maschio e femmina sono come uno.
רבי יהודה אמר, מיומא דאתחרב בי מקדשא, ברכאן לא אשתכחו בעלמא, ואתאבידו בכל יומא. דכתיב הצדיק אבד. מאי אבד, אבד ברכאן דהוו שריין ביה, כמה דכתיב ברכות לראש צדיק. וכתיב אבדה האמונה. כגוונא דא כתיב, ויברך אותם, וכתיב ויברך אותם אלקים.
משת אתייחסו כל דרי עלמא וכל אינון צדיקי קשוט, דהוו בעלמא. אמר רבי יוסי, אלין אתוון בתראין דהוו באורייתא, אשתכחו בתר דעבר אדם על אתוון דאורייתא כלהו. ובתיובתיה לקמי מאריה, אחיד באלין תרין. ומכדין, אתהדרו אתוון למפרע, בסדר תשר"ק.
ובג"ד, קרא לההוא ברא דאתיליד ליה, דאיהו בדמותו כצלמו, שת. דאינון סיומא דאתוון, ולא אתתקנו אתוון, עד דקיימו ישראל על טורא דסיני, וכדין אהדרו אתוון על תקונייהו, כיומא דאתבריאו שמים וארץ. ואתבסם עלמא, וקיימא על קיומיה.
ר' אבא אמר, יומא דעבר אדם על פקודא דמאריה, בעיין שמים וארץ, לאתעקרא מאתרייהו. מ"ט, בגין דאינון לא קיימו, אלא על ברית דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. ואדם עבר ברית, שנאמר והמה כאדם עברו ברית.
ואלמלא דגלי קמי קב"ה, דזמינין ישראל לקיימא על טורא דסיני, לקיימא האי ברית, לא אתקיים עלמא. רבי חזקיה אמר, כל מאן דאודי על חטאיה, קודשא בריך הוא שביק ליה, ומחיל על חוביה.
ת"ח, כד ברא קב"ה עלמא, עבד האי ברית, וקיימא עליה עלמא. מנלן, דכתיב ברא שית, דא ברית דעלמא קימא עליה. שית, דמניה, נגידין ונפקי ברכאן לעלמא, ועליה אתברי עלמא. ואדם עבר על האי ברית, ואעבר ליה מאתריה.
האי ברית, אתרמיזת באת יו"ד, את זעירא, עקרא ויסודא דעלמא. כד אוליד בר, אודי על חטאו, וקרא שמיה ש"ת, ולא אדכר ביה יו"ד, למהוי שית, בגין דעבר עליה. ובג"כ, קב"ה מניה אשתיל עלמא, ואתייחסו כל דרא זכאה דעלמא.
ות"ח, כד קיימו ישראל על טורא דסיני, עאל בין תרין אתוון אלין, רזא דברית. ומאן איהו, בי"ת. ועאל בין תרין אתוון דאשתארו, ויהיב ליה לישראל. וכד עאל בי"ת, רזא דברית, בין תרין אתוון אלין, דאינון שי"ן תי"ו, ואתעבידו שבת, כד"א ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם, כמה דהוה שירותא דעלמא, לאתייחסו בהו כל דרי עלמא, מאלין תרין אתוון ש"ת. הוו תליין, עד דאשתכלל עלמא, כדקא יאות, ועאל בינייהו ברית קדישא, ואשתכלל בשלימו, ואתעבידו שבת.
א"ר יוסי, אלין תרין אתוון, אשתכללו באת בי"ת. וכד אתהדר אתוון למפרע, מן יומא דאתייליד שת, אהדרו אתוון בכל דרא ודרא, עד דמטי ישראל לטורא דסיני, ואתתקנו.
אמר רבי יהודה, לתתא אתהדרו, וכל דרא ודרא הוה גפיף עלמא באתוון, ולא מתיישבין בדוכתייהו. כד אתייהבת אורייתא לישראל, אתתקן כלא. ר' אלעזר אומר, ביומי אנוש, הוו חכימין בני נשא, בחכמה דחרשין וקוסמין, ובחכמתא למעצר לחילי דשמיא. ולא הוה בר נש מיומא דנפק אדם מגנתא דעדן, ואפיק עמיה חכמתא דטרפי אילנא, דאשתדל בה, דהא אדם ואתתיה, ואינון דנפקו מניה, עד דאתא אנוש, שביקו לה.
כד אתא אנוש, חמא לון, וחמא חכמתהון משניין עלאין, ואשתדלו בהון, ועבדין עבידתין, וחרשין וקוסמין, ואוליפו מנהון, עד דאתפשטת ההיא חכמתא, בדרא דמבול. וכלהו הוו עבדי עבידתייהו לאבאשא.
והוו מתתקפי לגבי נח, באינון חכמתן, ואמרי דלא יכיל דינא דעלמא לאשראה עלייהו, דהא אינון עבדי חכמתא, לדחייא לכל אינון מארי דדינא. ומאנוש שריאו כלהו לאשתדלו באלין חכמתן. הה"ד אז הוחל לקרא בשם ה'.
ר' יצחק אמר, כל אינון זכאין דהוו בהו לבתר, בההוא דרא, כלהו הוו משתדלי למחאה בהו, כמו ירד מתושלח וחנוך, ולא יכילו, עד דאתפשטו חייבין, מרדי במאריהון, ואמרי מה שדי כי נעבדנו.
וכי האי טפשותא הוו קא אמרי. אלא, בגין דהוו ידעי כל אינון חכמתן, וכלהו ממנן דעלמא, דאתפקדן עלייהו, והוו מרחצן בהו. עד דאתיב קב"ה עלמא כדקא הוה, דהא בקדמיתא הוה מים במים. ולבתר אתיב ליה לעלמא כדקדמיתא, ולא אתחריב מכלא, דהא ברחמין אשגח עלייהו, דכתיב ה' למבול ישב, ולא כתיב אלקים.
ביומוי דאנוש, אפילו ינוקי דההוא דרא, כלהו הוו משגחן בחכמתאן עלאין, והוי מסתכלן בהו. א"ר ייסא, אי הכי טפשין הוו, דלא הוו ידעין דזמין קודשא בריך הוא לאיתאה עלייהו מי טופנא, וימותון בהו.
א"ר יצחק, מנדע ידעי, אבל אחידו טפשותא בלבייהו, דאינון הוו ידעי ההוא מלאכא דממנא על אשא, וההוא דממנא על מיא, והוו ידעין למעצר לון, דלא יכלין למעבד דינא עלייהו. ואינון לא הוו ידעין דקודשא בריך הוא שליט על ארעא, ומניה ייתי דינא על עלמא.
אלא הוו חמאן, דעלמא אתפקד בידא דאינון ממנן, ובהו כל מלי עלמא. ובגיני כך, לא הוו מסתכלן ביה בקב"ה, ולא משגיחין בעבידתיה, עד דארעא אתחבלת. ורוח קודשא אכריז בכל יומא, ואמר יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם.
ואוריך קב"ה לון כל ההוא זמנא, דאינון זכאין: ירד ומתושלח וחנוך קיימין בעלמא. כיון דאסתלקו מעלמא, וכדין אנחית קודשא בריך הוא דינא עלייהו ואתאבידו. כמא דאת אמר וימחו מן הארץ.
Capitolo 96
[modifica | modifica sorgente]ויתהלך חנוך את האלקים ואיננו כי לקח אותו אלקים. ר' יוסי פתח עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו. האי קרא אתמר. אבל תא חזי, כך ארחוי דקב"ה, בשעתא דבר נש אתדבק ביה, והוא אשרי דיוריה עליה, וידע דלבתר יומין יסרח, אקדים ולקיט ריחיה טב מניה, וסליק ליה מעלמא.
הה"ד עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו. עד שהמלך: דא קב"ה. במסבו: דא ההוא בר נש דאתדבק ביה, ואזיל בארחוי. נרדי נתן ריחו: אינון עובדין טבין דביה, דבגינהון יסתלק מעלמא, עד דלא מטא זמניה.
ועל דא הוה שלמה מלכא אמר, יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים וגו'. יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים, כמה דאוקימנא, דבגין דעובדיהון טבין, קב"ה סליק לון מעלמא, עד לא מטא זמנייהו, ועביד בהון דינין. ויש רשעים אשר מגיע אליהם כמעשה הצדיקים, דקב"ה אוריך לון יומין, ואוריך רוגזיה בהו. וכל דא, כמה דאתמר, אלין בגין דלא יסרחון, ואלין בגין דלהדרו לגביה, או בגין דיפוק מנייהו בנין דמעלי.
תא חזי, חנוך זכאה הוה, וקב"ה חמא ליה דיסרח לבתר, ולקיט ליה עד לא יסרח, הה"ד וללקוט שושנים. בגין דיהבי ריחא טב, לקיט לון קב"ה עד לא יסרחו. ואיננו כי לקח אותו אלקים. ואיננו: לארכא יומין כשאר בני נשא, דהוו אורכי יומין. מ"ט, בגין דלקח ליה קב"ה, עד לא מטי זמניה.
ר"א אמר, חנוך נטיל ליה קב"ה מארעא, ואסקיה לשמי מרומים ואמסר בידיה כל גנזי עלאין. ומ"ה מפתחן סתרי גליפין, דבהו משתמשי מלאכי עלאי. וכלהו אתמסרו בידיה. והא אוקימנא.
Capitolo 97
[modifica | modifica sorgente]וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו, רבי יהודה פתח, כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע. האי קרא אתמר ואוקמוה. אבל ת"ח, מאן דאתדבק ביצר הרע ואתמשיך אבתריה, ויסתאב הוא, ויסאבון ליה, כמה דאתמר.
כי רבה רעת האדם. כל בישין הוו עבדי, ולא אשתלים חובייהו, עד דהוו אושדין דמין למגנא על ארעא. ומאן אינון. דהוו מחבלין ארחייהו על ארעא. הה"ד רק רע כל היום. כתיב הכא רק רע, וכתיב התם ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה'.
אמר רבי יוסי, וכי רע לאו איהו רשע. א"ל לא. רשע: אפילו ארים ידיה לגבי חבריה. אע"ג דלא עביד ליה מידי, אקרי רשע. כמה דכתיב ויאמר לרשע למה תכה רעך. הכית לא כתיב, אלא תכה.
אבל רע לא אקרי אלא מאן דמחבל ארחיה, וסאיב גרמיה, וסאיב ארעא, ויהיב חילא ותוקפא לרוח מסאבא דאקרי רע. דכתיב, רק רע כל היום. ולא עאל בפלטרין, ולא חמי אפי שכינתא. בגין דבהאי אסתלק שכינתא מעלמא.
מנלן, מיעקב. דכד אסתלק שכינתא מניה, חשיב דבנוהי הוה פיסול, דבגינייהו אתתקף בעלמא רוחא מסאבא, וגרע נהורא מן סיהרא, ופגים לה. ואי תימא, אמאי. בגין דדא סאיב מקדשא, ואסתלקא שכינתא מעלוי דיעקב. כל שכן ההוא דמסאב ארחיה, וסאיב גרמיה, דהוא אתקיף ליה לרוחא מסאבא, ובגין כך, כד אסתאב, אקרי רע.
ת"ח, כד בר נש אסתאב, לא יתפקד מעם קב"ה לטב. ובכל זמנא אתפקיד מההוא דאתקרי רע, לביש. הה"ד ושבע ילין בל יפקד רע. כד אזיל בארח מישר, כדין בל יפקד רע. ועל דא כתיב, רק רע כל היום. וכתיב לא יגורך רע. ודא אקרי רע, ולא אקרי רשע. וכתיב גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי.
Capitolo 98
[modifica | modifica sorgente]וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. ר' יוסי פתח, הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה. הוי מושכי העון: אלין בני נשא דחטאן קמי מאריהון, בכל יומא, ואתדמן בעינייהו אינון חובין, דאינון כחבלי השוא. וחשבין דההוא עובדא דעבדין, וההוא חובא דעבדין, דלאו איהו כלום, ולא אשגח בהו קב"ה, עד דעבדין לההוא חובא תקיף ורבי, כעבות העגלה, דאיהו תקיף, דלא יכיל לאשתצאה.
ותא חזי, כד עביד קב"ה דינא בחייבי עלמא, אע"ג דאינון חטאן קמי קב"ה, וארגזין ליה כל יומא, לא בעי לאובדא להו מעלמא. וכד אשגח בעובדיהון, אתנחם עלייהו, על דאינון עובדי ידוי, ואוריך לון בעלמא.
ובגין דאינון עובדי ידוי, נטיל נחמה, ואתנחם עלייהו, וחייס עלייהו. וכד בעי למעבד בהו דינא, כביכול עציב. דכיון דעובדי ידוי אינון, עציב עלייהו. כמא דאת אמר ודחוון לא הנעל קדמוהי.
כתיב הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו. אמר רבי יוסי, תא חזי, ויתעצב אל לבו כתיב. אל לבו עציב, ולא לאתר אחרא. לבו: כד"א כאשר בלבבי ובנפשי יעשה. רבי יצחק אמר, וינחם ה', כד"א וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו.
ר' ייסא אמר, לטב. רבי חזקיה אמר, לביש. ר' ייסא אמר לטב: כמה דאתמר, דקב"ה נחים על דאינון עובדי ידוי, וחייס עלייהו. ויתעצב: בגין דאינון חטאן קמיה.
ורבי חזקיה אמר, לביש: דכד קב"ה בעי לאובדא לחייבי עלמא, נטיל נחומין עלייהו, וקביל ניחומין כביכול, כמאן דמקבל ניחומין על מה דאביד. כיון דקבל ניחומין, ודאי דינא אתעבד, ולא תליא מלתא בתשובה.
אימתי תליא בתשובה, עד לא קביל תנחומין עלייהו, הא קביל תנחומין עלייהו, לא תלייא מלתא בתשובה כלל. ודינא אתעביד. וכדין אוסיף דינא על דינא, ואתקיף לההוא אתר דדינא, למעבד דינא, ואוביד לון לחייביא מן עלמא. וכלא בקרא, דכתיב וינחם ה', קבל תנחומין. ולבתר ויתעצב אל לבו. יהב תוקפא לדינא, למעבד דינא.
רבי חייא אמר, וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ. נטל תנחומין וחדוה, כד עבד קב"ה לאדם בארעא, דאיהו כגוונא עלאה, וכל מלאכי עלאי, משבחן ליה לקודשא בריך הוא, כד חמי ליה, בדיוקנא עלאה. ואמרו ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו.
לבתר, כד חטא אדם, אתעצב קב"ה על דחטא, דיהב פתחון פה, למלאכי השרת, דאמרו קמיה בקדמיתא, כד בעא למברי ליה. מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו.
אמר רבי יהודה, ויתעצב אל לבו. בגין דבעי למעבד בהו דינא, שנאמר בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו לה' כי לעולם חסדו. ואמר רבי יצחק, אמאי לא כתיב הכא כי טוב, אלא, בגין דאוביד עובדי ידוי, קמייהו דישראל.
כגוונא דא, כד הוו ישראל עברין ימא. אתו מלאכי עלאי למימר שירה קמיה קב"ה, בההוא ליליא. א"ל קב"ה, ומה עובדי ידי טבעין בימא, ואתון אמרין שירה. כדין ולא קרב זה אל זה כל הלילה. אוף הכא, בכל זמנין, דאיבוד רשיעיא איהו מעלמא, כדין עציבו אשתכח עלייהו.
Fu così quando il popolo ebraico stava attraversando il [Mar Rosso]. Gli angeli superni vennero a cantare un canto davanti al Santo, benedetto Egli sia, quella notte: Egli disse loro: "Quando le opere delle Mie mani stanno annegando, dovreste cantare un canto?" Quindi questo non si avvicinò a quello per tutta la notte (alludendo a Esodo 14:20). Anche qui — ogni volta che il male viene distrutto dal mondo, si trova tristezza attorno a loro.
רבי אבא אמר, בשעתא דחב קמי קב"ה אדם, ועבר על פקודוי, כדין אשתכח עציבו קמיה. אמר ליה קב"ה, אדם, ווי דחלשת חילא עלאה. בהאי שעתא אתחשכת נהורא חד. מיד תריך ליה מגנתא דעדן.
אמר ליה, אנא אעלית לך לגנתא דעדן, לקרבא קרבנא, ואת פגימת מדבחא, דלא אתקרב קרבנא. מכאן ולהלאה, לעבוד את האדמה. וגזר עליה מיתה. וחס עליה קב"ה, וגניז ליה בשעתא דמית סמיך לגנתא.
מה עבד אדם, עבד מערתא חדא, ואתטמר בה, הוא ואתתיה. מנא ידע. אלא, חמא חד נהורא דקיק, עייל בההוא אתר, דנפיק מגנתא דעדן, ותאב תיאובתיה לקבריה. ותמן הוא אתר, סמוך לתרע דגנתא דעדן.
תא חזי, לא אסתלק בר נש מעלמא, עד דחמי ליה לאדם הראשון. שאיל ליה, על מה אזיל מעלמא, והיך נפיק. הוא אמר ליה, ווי, דבגינך נפקנא מעלמא. והוא אתיב ליה, ברי, אנא עברית על פקודא חדא, ואתענשית בגינה. חמי את, כמה חובין, וכמה פקודין דמארך עברת.
אמר רבי חייא, עד כדו יומא, קאים אדם הראשון וחזי באבהן, תרין זמנין ביומא. ואודי על חובוי, ואחמי לון ההוא אתר דהוה ביה, ביקרא עלאה, ואזיל וחמי כל אינון צדיקייא, וחסידי דנפקו מניה. וירתו לההוא יקרא עלאה דבגנתא דעדן. ואבהן כלהון, אודן ואמרין, מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון.
רבי ייסא אמר, כלהו בני עלמא, חמאן ליה לאדם הראשון, בשעתא דמסתלקי מן עלמא, לאחזאה סהדותא, דבגין חובוי דבר נש, איהו אסתלק מעלמא, ולא בגיניה דאדם. כמה דתנינן אין מיתה בלא חטא.
בר אינון תלתא, דאסתלקו בגין ההוא עיטא דנחש הקדמוני. ואלין אינון: עמרם, לוי ובנימין. ואית דאמרי, אוף נמי ישי. דלא חבו, ולא אשתכח עלייהו חובא דימותון ביה, בר דאדכר עלייהו ההוא עיטא דנחש. כדאמרן.
תא חזי, כלהון דרין דהוו ביומוי דנח, כלהו אפשיטו חובין, על עלמא באתגליא, לעיניהון דכלא. רבי שמעון, הוה אזיל יומא חד, בפילי דטבריה. חמא בני נשא דהוי מקטרי בקיטרא דקשתא בקולפא דקנסיר. אמר, ומה חובא דא באתגליא, לארגזא למריהון. יהיב עינוי בהו, ואתרמיו לגו ימא, ומיתו.
תא חזי, כל חובא דאתעביד באתגליא, דחי לה לשכינתא מארעא, וסליקת דיורה מעלמא. אלין הוו אזלין ברישא זקיף, ועבדי חובייהו באתגלייא, ודחו לה לשכינתא מעלמא, עד דקב"ה דחא לון, ואעביר לון מניה. ועל דא כתיב הגו רשע לפני מלך וגו'. הגו סגים מכסף וגו'.
Capitolo 99
[modifica | modifica sorgente]ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר וגו'. אמר רבי אלעזר ת"ח, כד ברא קב"ה עלמא, עבד להאי עלמא, לאשתמשא כגוונא דלעילא. וכד בני עלמא אינון זכאין, דאזלי בארח מישר, קב"ה אתער רוחא דחיי דלעילא עד דמטו, אינון חיין, לאתר דיעקב שריא ביה.
ומתמן נגדי אינון חיין, עד דאתמשיך ההוא רוחא, להאי עולם, דדוד מלכא שריא ביה. ומתמן נגדי ברכאן לכלהו אינון תתאי. וההוא רוחא עלאה, אתנגיד ואתמשיך לתתא. ויכלין לאתקיימא בעלמא.
ובגיני כך, לעולם חסדו. דא הוא עולם, דדוד מלכא. ובג"כ כתיב לעלם בלא וא"ו. דהא כד ההוא רוחא אתנגיד לההוא עולם. מתמן נפקי ברכאן וחיין לכלא, לאתקיימא. השתא דחבו בני נשא, אסתלק כלא. בגין דלא ימטי ההוא רוחא דחיי להאי עולם, לאתהנאה מניה תתאי, ולאתקיימא ביה.
בשגם הוא בשר. בגין דלא יתרק האי רוחא להאי עולם. מ"ט, דלא לאסגאה נחש, תתאה דדרגין, דיתתקף ביה רוחא דקדושא דלא יתערב ברוח מסאב. בשגם הוא בשר, דא נחש קדמאה דיתברך. בג"כ הוא בשר: כד"א קץ כל בשר בא לפני, ואמר ר"ש, דא מלאך המות. והיו ימיו מאה ועשרים שנה. אוריכו דקוסטירא דקיטרא.
Capitolo 100
[modifica | modifica sorgente]הנפילים היו בארץ. תני רבי יוסי, אלין עזא ועזאל. כמה דאתמר, דאפיק לון קב"ה מקדושתא דלעילא. ואי תימא והיך יכלו לאתקיימא בהאי עלמא. אמר רבי חייא, אלין הוו מאינון דכתיב ועוף יעופף על הארץ. והא אתמר, דאלין אתחזו לבני נשא, כחזו דלהון. ואי תימא, היך יכלין לאתהפכא. הא אתמר דאתהפכן לכמה גוונין. ובשעתא דנחתי אגלימו באוירא דעלמא, ואתחזון כבני נשא.
והני, עזא ועזאל, דמרדו לעילא, ואפיל לון קב"ה, ואגלימו בארעא, ואתקיימו ביה, ולא יכילו לאתפשטא מניה. ולבתר טעו בתר נשי עלמא. ועד כען יומא דא, אינון קיימי ואולפי חרשין לבני נשא. ואולידו בנין, וקרו להו ענקים, גברין. ואינון נפילים, אקרון בני אלהים. והא אתמר.
Capitolo 101
[modifica | modifica sorgente]ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה. רבי יוסי פתח, כי לא מחשבותי מחשבותיכם. ת"ח כד בר נש בעי לנקמא מאחרא, שתיק ולא אמר מידי, דאילו אודעיה, יסתמר, ולא יכיל ליה.
אבל קב"ה לאו הכי עביד. לא עביד דינא בעלמא, עד דאכריז ואודע להו, זמנא, תרין ותלתא. בגין, דלא איתאי דימחי בידיה, דיימא ליה מה עבדת, ולא יסתמר מניה, ולא יכיל לקיימא קמיה.
ת"ח ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה. אודע לון, על ידא דנח, ואתרי בהון כמה זמנין, ולא שמעי. בתר דלא שמעו, אייתי עליהון דינא, ואוביד לון מעל אפי ארעא.
ת"ח, מה כתיב ביה בנח, ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשנו. מנא הוה ידע. אלא, בשעתא דלייט קב"ה עלמא, דכתיב, ארורה האדמה בעבורך. אמר אדם קמי קב"ה, רבונו של עולם: עד מתי יהא עלמא בלטיותא. אמר ליה עד דיתיליד לך בן מהול, כגוונא דילך.
והוו מחכאן, עד שעתא דאתיליד נח. וכיון דאתייליד, חמא ליה גזיר, רשים באת קדישא. וחמא שכינתא מתדבקא בהדיה. כדין קרא שמיה על מה דעביד לבתר.
בקדמיתא, לא הוו ידעי למזרע, ולמחצד, ולמחרש. והוו עבדי פולחנא דארעא בידייהו. כיון דאתא נח, אתקין אומנותא להו, וכל מאנין דצריכין לתקנא ארעא, למעבד פירין. הדא הוא דכתיב זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה. דאיהו, אפיק ארעא, ממה דאתלטייא. דהוו זרעין חטין, וקצרין גובין ודרדרין. ובגיני כך, כתיב, איש האדמה.
רבי יהודה אמר, איש האדמה, כד"א איש נעמי. בגין, דאקרי צדיק, ואפיק לה לארעא, בקרבנא דעבד, ממה דאתלטייא. דכתיב לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם. ובגין דא, אקרי איש האדמה. ועל דא קרא ליה שמא, על מה דייתי.
Capitolo 102
[modifica | modifica sorgente]רבי יהודה פתח, לכו חזו מפעלות אלקים אשר שם שמות בארץ. האי קרא אוקמוה ואתמר. אבל, לכו חזו וגו'. דאלו הוו מפעלות יוד הא ואו הא, שם קיום בארץ, אבל בגין דהוו מפעלות שמא דאלקים, שם שמות בארץ.
א"ל רבי חייא, השתא אתערת להאי, לאו אנא הכי אמינא ליה, בגין דבין שמא דא, ובין שמא דא, כלא הוא שבחא. אבל, אנא אמינא ליה, כמה דאתערו חבריא. דשוי שמהן שמות בארץ, שמות ממש.
ר' יצחק אמר, כלא הוא ואפילו מה דא"ר יהודה, שפיר קאמר. דאלו יהא עלמא בשמא דרחמי, יתקיים עלמא, אבל, בגין דאתברי עלמא על דינא, וקימא על דינא, שם שמות בארץ. ושפיר הוא, דאלמלא כך, לא יכיל עלמא לאתקיימא, מקמי חוביהון דבני נשא.
ת"ח, נח כד אתייליד, קרון ליה על שמא דנחמה. ולהוי שמא גרים. אבל קב"ה לאו הכי. נח בהפוך אתוון, חן. כד"א ונח מצא חן. א"ר יוסי, חן, היינו נח. בצדיקייא, שמיהון גרים לטב. בחייביא, שמיהון גרים לביש. בנח, כתיב ונח מצא חן בעיני ה'. בער בכור יהודה, אתהפכו אתווי לביש, ער רע. רע בעיני ה'.
Venite a vedere! Quando nacque Noè, lo chiamarono in base all'idea di conforto (nechamah). (Una versione diversa: Egli confortava se stesso, confortava il mondo; confortava i padri, confortava i figli: confortava i più alti, confortava i più bassi, confortava questo mondo, confortava il mondo a venire.) E fu così che il suo nome causasse [che si adempisse con lui]. Ma non fu così per il Santo, benedetto Egli sia: quando le lettere di Noè sono invertite, è favore (chen), come è affermato: Ma Noè trovò favore (Genesi 6:8). Rabbi Yose disse: "Favorevole è Noè. Con i giusti, i loro nomi causano il bene; ma con i malvagi, i loro nomi causano il male: Con Noè, è scritto: Ma Noè trovò favore presso il Signore. Con Er, il primogenito di Giuda, le sue lettere furono invertite per il male: Er è malvagio (ra), era malvagio agli occhi del Signore (Genesi 38:7)."
ת"ח, כיון דאתייליד נח, חמא עובדיהון דבני נשא, דאינון חטאן קמי קב"ה, והוה גניז גרמיה, ואשתדל בפולחנא דמאריה. בגין דלא למהך באורחייהו. וכ"ת, במה אשתדל. בההוא ספרא דאדם. וספרא דחנוך. והוה אשתדל בהו למפלח למריה.
ת"ח, דהכי הוא, דהא נח, מנא הוה ידע, לקרב קרבנא למריה. אלא, בגין דאשכח חכמתא, על מה מתקיים עלמא, וידע דעל קרבנא מתקיים. ואלמלא קרבנא, לא הוו קיימי עלאי ותתאי.
רבי שמעון הוה אזיל בארחא, והוו עמיה רבי אלעזר בריה, ורבי יוסי, ורבי חייא. עד דהוה אזלי, א"ר אלעזר לאבוהי, ארחא מתקנא קמן, בעינן למשמע מלי דאורייתא.
פתח ר"ש ואמר, גם בדרך כשהסכל הולך לבו חסר וגו'. כד ב"נ בעי לאתקנא ארחיה קמי קב"ה. עד לא יפוק לארחא, בעי לאמלכא ביה, ולצלי קמיה על ארחיה. כמה דתנינן, דכתיב צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. דהא שכינתא לא אתפרשא מניה.
ומאן דאיהו לא מהימנא במריה, מה כתיב ביה, וגם בדרך כשהסכל הולך לבו חסר, מאן לבו, דא קב"ה, דלא יהך עמיה בארחא, וגרע מן סייעתיה בארחיה. בגין דההוא בר נש, דלא מהימן ביה במאריה, עד לא יפוק בארחא, לא בעי סיעתא דמאריה.
ואפילו בארחא, כד איהו אזיל, לא אשתדל במלי דאורייתא. ובגיני כך, לבו חסר, דלא אזיל בהדיה דמריה, ולא אשתכח בארחיה. ואמר לכל סכל הוא. אפילו כד שמע מלה דמהימנותא דמאריה, הוא אמר, דטפשותא הוא, לאשתדלא ביה.
כהאי דשאילו לבר נש, על את קיימא, דרשימו בבשריה דבר נש, ואמר לאו איהו מהימנותא. שמע רב ייבא סבא, ואסתכל ביה, ואתעביד תלא דגרמי. ואנן בהאי אורחא, בסייעתא דקב"ה, בעינן למימר מלי דאורייתא.
פתח ואמר, הורני ה' דרכך אהלך באמתך יחד לבבי ליראה שמך. האי קרא קשיא, דהא תנינן, כלא היא בידא דקב"ה, בר למהוי זכאה, או חייבא. ודוד היך תבע דא מעם קודשא בריך הוא.
אלא, דוד הכי קאמר, הורני ה' דרכך. ההוא ארח מישור, ומתקנא, לגלאה עיני, ולמנדע ליה, ולבתר, אהלך באמתך. איהך בארח קשוט, ולא אסטי לימינא ולשמאלא. יחד לבבי. מאן לבבי. כד"א צור לבבי וחלקי. וכל דא, אנא תבע, ליראה את שמך, לאתדבקא בדחלתך, לאסתמרא אורחי כדקא יאות. ליראה שמך. אתר חולקי, דביה שריא דחלתא למדחל.
ת"ח, כל בר נש, דדחיל ליה לקב"ה, שריא עמיה מהימנותא כדקא יאות. דהא ההוא ב"נ שלים בפולחנא דמריה. ומאן דלא שריא ביה דחלא דמריה, לא שרייא עמיה מהימנותא. ולאו איהו כדאי למהוי ליה חולקא, בעלמא דאתי.
תו, פתח ואמר, וארח צדיקים כאור נוגה הולך ואור, עד נכון היום. זכאין אינון צדיקיא, בעלמא דין ובעלמא דאתי, דקב"ה בעי ביקריהון. ת"ח, מה כתיב, וארח צדיקים כאור נוגה, מאי כאור נוגה כההוא נהורא דנהיר, דברא קב"ה, בעובדא דבראשית, דא הוא דגניז לון לצדיקיא לעלמא דאתי. הולך ואור, דאיהו סליק בנהוריה תדיר, ולא גרע מניה.
אבל, בחייביא מה כתיב, דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו. לא ידעו, וכי לא ידעין. אלא חייביא, אזלי בעקימו דארחא, בהאי עלמא, ולא בעאן לאסתכלא, דזמין קב"ה למידן להו בההוא עלמא ולאעלאה לון, בדינא דגיהנם, ואינון צווחין ואמרין ווי לן: דלא אוריכנא אודנין, ולא אציתנא, בההוא עלמא. ובכל יומא, אמרי ווי דא.
ת"ח, זמין קב"ה לאנהרא לון לצדיקיא לעלמא דאתי, ולמיהב לון, אגר חולקהון, אתר דעינא לא שלטא, למיקם עליה. כד"א עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו. וכתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי. וכתיב ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם. זכאין אינון צדיקיא, בעלמא דין ובעלמא דאתי. עלייהו כתיב צדיקים לעולם יירשו ארץ. וכתיב אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך. ברוך ה' לעולם אמן ואמן. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.
סליק פרשת בראשית
|
|
Per approfondire, vedi Serie cristologica, Serie misticismo ebraico, Serie maimonidea, Serie delle interpretazioni e Sefer כותב ישוע. |